אסיר עם עקרונות ותלונות

זוהר טל, אשר בחר להיאסר ולא לשלם דוחות חניה, יקבל משירות בתי הסוהר פיצוי של 200 שקל על חגורה שנלקחה ממנו ולא הוחזרה לו. טל הגיש תביעה ארוכה בה טען שהוא זכאי לפיצוי של למעלה מ-60,000 שקל, והעמיד אותה על הסכום המירבי של תביעה קטנה - 33,400 שקל. השופטת חנה קלוגמן קבעה, כי יש לדחות כמעט את כל התביעה משום שטל לא מיצה את ההליכים המינהליים בעת מאסרו, ומשום שלא הוכיח את הנזקים להם טען. טל קיבל מעיריית ראשון לציון חמישה דוחות חניה, סירב לשלם אותם ובחר להיאסר למשך 28 יום. לאחר שחרורו טען, כי השב"ס פגע בשורה ארוכה של זכויותיו כאסיר והגיש תביעה אותה הציג כעקרונית. קלוגמן מעירה, כי מלכתחילה מסלול התביעה הקטנה אינו מתאים לבירורים שכאלו, גם לנוכח דרישתו (שנדחתה) לגילוי מסמכים ולנוכח היקף הטענות שהעלה והראיות שביקש להגיש. כאמור, קלוגמן קבעה שדי באי-מיצוי ההליך המינהלי כדי לדחות עך הסף את התביעה, אך בכל זאת דנה גם בטענותיו של טל לגופן. טל לא הוכיח שלא קיבל ארוחת צהריים וטיפול רפואי בבית המעצר הדרים; נדחו טענותיו לגבי האגף והתנאים בהם הוחזק ולגבי זכותו לשיחות טלפון; הוא לא התלונן בזמן אמת נגד העישון בבית המעצר ניצן; ולא נפגעה זכותו לשחרור מוקדם. השב"ס חויב רק לפצות את טל בשל חגורתו שאבדה. קלוגמן לא פסקה הוצאות לחובתו של טל.

חברת 10ביס הטעתה את לקוחותיה, בכך שההנחה בפועל שניתנה לעיתים בעת התשלום, הייתה נמוכה מזו שהוצגה להם בעת ההזמנה - קובעת הרשמת הבכירה אפרת-רחלי מאירי. עם זאת היא מדגישה, כי נראה לה שלא מדובר היה בהטעיה מכוונת, אלא בפועל יוצא של מערכת אלקטרונית המבצעת שינויים אוטומטיים של מועד פקיעת ההנחה המקורית, ומציינת שעל 10ביס לבצע בה את ההתאמות הדרושות. מאירי הורתה לחברה לפצות ב-800 שקל את אסף לב, אשר תבע פיצוי לדוגמה בסך 10,000 שקל כאשר ההנחה שקיבל הייתה 7% בלבד ולא 12% כפי שהופיע באתר בעת ההזמנה. מאירי קבעה, כי לב רשאי היה להגיש את התביעה למרות שמעסיקו הוא ששילם עבור המנוי, וכי 10ביס נושאת באחריות למחיר הסופי למרות שהיא רק המתווכת בין הלקוח לבין המסעדה.

עיריית עכו הייתה רשאית לפנות חלקים שבורים של סוכה שהיוו מפגע תברואתי ושכנו בשטח משותף של בית מגורים, אם כי מן הראוי היה שתעשה זאת לאחר הודעה מוקדמת לבעלי הרכוש - מאיר בלגזאל. כך קובעת השופטת זהבה (קאודרס) בנר, אשר דחתה ללא צו להוצאות את תביעתו של בלגזאל נגד העירייה. סוכתו של בלגזאל עמדה במשך שלושה שבועות - דהיינו לא רק בחג הסוכות - ולאחר מכן נותרו במקום מוטות ברזל חלודים, שברים של קירות גבס ומזרון קרוע. שכניו של בלגזאל - הטוענים שהוא פועל בצורה שיטתית נגדם - הזמינו את פקחי העירייה, אשר פינו את הרכוש. לדברי בנר, לא מדובר היה בבנייה בלתי חוקית, וגם אם כן - הדרך לטפל בה הייתה הגשת כתב אישום. אולם לעירייה יש סמכות ואף חובה לפנות מפגעים המסכנים את שלום הציבור. לצד זאת אומרת בנר, כי אומנם הפינוי נעשה כדין - אך היה מצופה מהעירייה לתת התראה מראש ולפעול ברגישות ובתום לב מול אזרח.

חברות CSB מוצרי חשמל ו-BSH מכשירים ביתיים כנראה אינן מבינות שתקנות הגנת הצרכן חלות עליהן - אומרת הרשמת הבכירה טלי מירום. שתי החברות טענו, כי המועד לתיקון תקלות הקבוע בכתב השירות של מכונת הכביסה שמכרו לליאת מלחי, גובר על המועד הקבוע בתקנות. כיוון שכך, תקלה במכונת הכביסה תוקנה רק לאחר שמונה ימי עסקים - ובפועל נאלצה מלחי, אם לחמישה ילדים, להסתדר בלי המכונה במשך 20 יום. זאת, למרות שהתקנות קובעות פרק זמן מירבי של שלושה ימים. עוד מציינת מירום את "התנהלותה הבלתי-שירותית בעליל של מחלקת שירות הלקוחות של הנתבעות", שרק הוסיפה לעוגמת הנפש של מלחי. החברות חויבו בפיצוי של 2,500 על עוגמת הנפש ובהוצאות של 500 שקל; מחיר המכונה היה 2,100 שקל.

השרברב ערן דיין אינו אחראי לתיקון תקלה בצנרת שהתקין בשנת 2004, למרות שהעניק לישראל וינר תעודת אחריות בכתב ידו בה נאמר שהיא ללא הגבלת זמן. הרשם הבכיר צוריאל לרנר מזכיר את פסיקת בית המשפט העליון, ולפיה המילים הכתובות אינן חזות הכל ויש לבחון גם את הנסיבות ולמנוע תוצאה אבסורדית. לכן, אין מקום לפרשנות היוצרת התחייבות לצמיתות. במקרה הנוכחי, מציין לרנר, נכתבה האחריות בידי אדם שאינו עורך דין, ואין זה סביר שדיין - שרק התקין את הצנרת, ולא ייצר אותה - יהיה אחראי לנזקים אפשריים באלפי שקלים לאורך עשרות שנים. זאת, בעוד אחריותו של קבלן על צנרת נעה בין שנתיים לארבע שנים, ואחריותו של יצרן צנרת פלסטיק מוגבלת לעשר שנים. לרנר דחה את תביעתו של וינר, שעמדה על 900 שקל.