רשות המיסים אינה צריכה לבדוק כתובות

רשות המיסים רשאית לנקוט הליכי גבייה נגד נישום, למרות שבמשך שמונה שנים שיגרה לו דרישות תשלום לכתובת שגויה - קובע (יום ג', 16.10.18) בית המשפט העליון. הרשות רשאית להסתמך על הכתובת שמסר לה הנישום ואינה צריכה לבדוק האם היא עדכנית, נקבע עוד. פסק הדין ניתן בידי השופטים יצחק עמית ודפנה ברק-ארז מול דעתו החולקת של השופט עופר גרוסקופף, שסבר שהמשלוחים השגויים היו רשלנות רבתי של מצד הרשות. אפרים בן-מנחם היה חייב לרשות תשלומים לשנים 1998-1993, לאחר שבשנת 2002 פסק בית המשפט לטובת הרשות. זו שלחה בשנים 2012-2004 את דרישות התשלום לכתובת שמסר לה בן-מנחם - בקריית ים - וזאת למרות שעבר לגור בחיפה ועדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט אברהם אליקים) דחה את בקשתו של בן-מנחם לאסור על הרשות לגבות את החוב וקבע, שהוא התחמק מתשלום החוב למרות שידע על קיומו. החוב הנוכחי עומד על 7.7 מיליון שקל. ברק-ארז אומרת, כי השאלה העומדת להכרעה היא מה הדין במקרה בו רשות המיסים שולחת דרישות תשלום לכתובת המגורים הלא-עדכנית של הנישום, שהוא עצמו מסר לה קודם לכן. לדבריה, בן-מנחם ידע היטב על החוב מאז ניתן ב-2002 פסק הדין נגדו. "האם הוא הניח כי לעולם לא יינקטו פעולות גבייה ביחס אליו? או כי רשות המיסים 'ויתרה' על גבייתו של החוב?", היא שואלת רטורית. ברק-ארז קובעת: "כאשר בעל עסק מוסר כתובת לרשות המיסים, הפרשנות הסבירה היא שזוהי הכתובת שאליה הוא מבקש שיישלחו דברי הדואר עבורו. כל פרשנות אחרת, שעניינה ציפייה לבקשה ספציפית ומפורשת כי לשם יישלחו דברי הדואר, אינה תואמת לטעמי את ההתנהלות המקובלת בין נישומים - ובפרט נישומים מסחריים - לרשות המיסים". הרשות אינה צריכה ליזום שינוי של הכתובת על-פי הרישום העדכני במרשם האוכלוסין, שכן מהלך שכזה עלול להיות שלא לרצונו של הנישום ואף להזיק לו, היא מציינת. לסיכום אומרת ברק-ארז, כי "מדובר בפרשה של התחמקות נמשכת מתשלום של חוב מס שהיה בידיעת הנישום, ואף הייתה כרוכה בניסיון להבריח כספים לחשבונות בנק שנפתחו על ידו בחו"ל". לצד זאת, היא מציעה לרשות המיסים להפיק לקחים לשיפור פעולות הגבייה שהיא נוקטת. כאמור, עמית הסכים עם ברק-ארז. גרוסקופף אומר על התנהלותו של פקיד שומה חיפה: "העובדה שבמשך מעל לעשר שנים שלח המשיב הודעות על דרישת תשלום לכתובת לא נכונה, בדרך של 'שגר ושכח', ולא נקט צעדים כדי לתקן את טעותו, מקימה על פני הדברים טענת התרשלות כנגדו. במשך תקופת הזמן הזו, לא עשה המשיב בדק בית, תרתי משמע; הוא לא עשה כל מאמץ לבדוק האם המערער מתגורר בכתובת אליה נשלחו דרישות התשלום, וזאת למרות שלא התקבל כל מענה מצידו לאורך השנים; המשיב אפילו לא טרח לברר האם התעדכנה כתובתו במרשם האוכלוסין, כאשר בדיקה פשוטה מול מרשם האוכלוסין הייתה מגלה לו מהי כתובתו העדכנית של המערער". לצד זאת סבור גרוסקופף, כי לשתי קביעות עובדתיות מרכזיות של אליקים לא היה יסוד עובדתי בראיות שהוצגו בפניו: לא הוכח שבן-מנחם ידע על העיקולים שהטילה הרשות על חשבונות הבנק שלו, ולא הוכח שהוא ביקש לשלוח את הדואר לקריית ים. "על המשיב היה לוודא בכל האמצעים העומדים לרשותו כי דרישות התשלום ששלח אכן התקבלו אצל המערער", הוא קובע. את בן-מנחם ייצגו עוה"ד עופר דוידוב ואופיר אביעד, ואת המדינה - עו"ד הילה בז'ה-דולינסקי.