הסטודנטית האמריקנית לארה אל-קאסם תוכל להיכנס לארץ, למרות שהמדינה טענה שהיא הייתה בעבר פעילה בתנועת ה-BDS הקוראת לחרם על ישראל. כך קובע (יום ה', 18.10.18) בית המשפט העליון.
אל-קאסם הייתה עד השנה שעברה חברה ואף נשיאה בארגון Students for Justice in Palestine. היא התקבלה לתוכנית לזכויות אדם וצדק מעברי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, הצהירה שלא תמכה ושאינה תומכת בתנועת ה-BDS והתחייבה שלא לקרוא לחרם על ישראל בתקופת שהותה בה. משרד הפנים החליט למנוע את כניסתה וערעורה נדחה בידי בית הדין לעררים ובידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט
ארז יקואל).
צעד מניעתי ולא ענישתי השופט
ניל הנדל אומר, כי המקרה מעורר שאלות עקרוניות "הנוגעות לתוכן והיקף סמכותו של שר הפנים למנוע את כניסתו לישראל של אדם שהוא, הארגון או הגוף שהוא פועל עבורם, פרסמו ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל. כמו-כן, מתעוררת השאלה האם סמכותו של השר מוגבלת לבני אדם הפועלים בהווה למען הטלת חרם על מדינת ישראל, או שגם חטאי עבר עשויים להביא לסגירת שערי המדינה".
לדברי הנדל, החוק המאפשר שלא לאפשר לפעילי חרם להיכנס לארץ, הוא מניעתי ולא ענישתי: "הוא מבקש לצייד את מדינת ישראל בכלי אפקטיבי למאבק בתנועת החרם, אך אינו מתיימר לבוא חשבון עם פעילי התנועה, ולהענישם בשל מעשיהם". לכן, "מובן שהסמכות [לאסור כניסה] מוגבלת לבני אדם המאיימים על הדמוקרטיה הישראלית, ומבקשים לכפוף את קומתה באמצעות הטלת חרם כוחני ואלים. לעומת זאת, אין בה כדי להצדיק ענישה לשמה, כלפי גורמים שאינם עוסקים עוד בפעילות כזו, או תורמים לחיזוקה".
הנדל שב ומדגיש: "ההסדר הקונקרטי שאימץ המחוקק ביחס לפעילי חרם, מורה לשר הפנים לסגור את שערי מדינת ישראל בפני פעילים בולטים המבקשים להשתמש במדינה כבסיס לפעולותיהם בהווה - אלא אם קיימים טעמים מיוחדים לפתיחת שערים אלו. אולם, הסדר זה אינו מתייחס לבני אדם שפעלו בעבר במסגרת ארגוני חרם, אך הוכיחו בצורה ברורה ומשכנעת - בהתאם לנטל המוטל עליהם, על-פי מבחן המעשה והעושה, כאמור - כי זנחו פעילות זו, ואינם עלולים לנצל עוד את שהותם במדינת ישראל כדי לחתור תחתיה.
"...גם כאשר שר הפנים פועל במסגרת סמכותו הכללית, נודעת חשיבות רבה לשאלה העובדתית בדבר קיומו של חשש מפני ניצול השהות בתחומי מדינת ישראל לצורך קידום הטלת חרם כלפיה. כאמור, התשובה לשאלה זו אינה מתמצה בבחינת פעילותו של אדם ברגע כניסתו לישראל. 'תקופת צינון' קצרה יחסית מפעילות חרם אינטנסיבית וממושכת, אינה מעידה תמיד על 'גמילה' מוצלחת, ויש לבחון את הדברים על-רקע טיב, אופי ומשך פעילות החרם של העושה לאורך זמן".
חשש שהסיבה היא דעותיה בהתאם לכללים אלו בוחן הנדל את המקרה של אל-קאסם, ומגיע למסקנה שאין בסיס למנוע כעת את כניסתה לארץ. עצם רצונה ללמוד בישראל וההליכים הממושכים שעברה לשם כך, הוא אומר, אינם עולים בקנה אחד עם החשש שמא תקרא להחרים את ישראל. לכך מצטרפת העובדה שאין ראיות לפעילות אנטי-ישראלית שלה מאז אפריל 2017. "תקופה זו מאופיינת לא רק בהעדר פעילות נגד ישראל, אלא בצעדים המלמדים על רצון כן להכיר את החברה הישראלית, תרבותה וההיסטוריה שלה", מוסיף הנדל.
הנדל מסכם באומרו: "למאבק בתנועת ה-BDS ודומיה תכלית ראויה מאין כמוה. המדינה רשאית, שלא לומר חייבת, להגן על עצמה מפני הפליה ומפני השתקה אלימה של השיח הפוליטי. היא רשאית לנקוט צעדים כלפי ארגוני החרם ופעיליהם. הגנה על הדמוקרטיה היא חלק מהדמוקרטיה. כשם שאדם רשאי להגן על עצמו, מדינה רשאית להגן על עצמה ועל אזרחיה. זאת כמובן בכפוף למגבלות הקיימות בדין... ברם, הפעולה הקונקרטית העומדת לפנינו חורגת באופן ברור ממתחם הסבירות, ולא ניתן לקבלה".
השופטת
ענת ברון אומרת, כי ברור שחובה להילחם בחרם, כשם שברור שהחוק מתיר לשר הפנים למנוע את כניסתו לארץ של מי שתומך בחרם - למרות שמדובר בפגיעה בחופש הביטוי. אלא שהחוק נוקט במפורש בלשון הווה: "איסור הכניסה לישראל חל על מי שפועל (בהווה) להטלת חרם על ישראל; שייך (בהווה) לגוף או ארגון הקוראים להטלת חרם על ישראל; או התחייב לקחת חלק בחרם כזה... אין אפוא יסוד להטלת איסור הכניסה לישראל על יסוד 'חשש' בלבד לעיסוק בחרם, או אך בשל האפשרות כי אדם 'עלול' לפעול לקידום חרם בעת שהותו בישראל".
ברון מדגישה: "מאחר שמעשיה של המבקשת אינם מקימים עילה מספקת לאסור על-כניסתה לישראל, הרושם הבלתי נמנע הוא ששלילת האשרה שניתנה לה היא בשל הדעות הפוליטיות שבהן היא מחזיקה. אם זה אומנם המצב, הרי שמדובר בצעד קיצוני ומסוכן, העלול להוביל להתפוררותם של עמודי התווך שעליהם בנויה הדמוקרטיה בישראל". לצד זאת היא מזהירה את אל-קאסם, כי אם תפר את התחייבותה ותפעל לקידום חרם על ישראל - יוכל משרד הפנים לגרש אותה מהארץ.
לשון החוק ותכליתו השופט
עוזי פוגלמן אומר, כי המסקנה שמדובר רק במי שפועל בהווה למען החרם, מתבקשת הן מלשונו של החוק והן מתכליתו. "משחדל אדם לפעול עבור גוף או ארגון שפרסמו קריאה פומבית לחרם, לא ניתן עוד להוסיף ולהניח – ודאי לא באופן שאינו ניתן לסתירה – כי קיימת זיקה רעיונית ואידיאולוגית בין היחיד לבין הארגון. בנוסף, עם הפסקת הפעילות מפסיקה להתקיים גם דרישת האקטיביות שלפיה על מבקש הכניסה לנקוט במעשים מוחשיים שנועדו לקדם את התמיכה ברעיון החרם במסגרת הארגון", הוא מסביר.
לדברי פוגלמן, "כוונת המחוקק הייתה לקבוע הסדר מניעתי שיסגור את שערי המדינה בפני 'נציגים אותנטיים' של ארגוני חרם, דוגמת ארגון ה-BDS, המייצגים את רעיונותיהם של אלה. זאת כדי שתימנע מהם האפשרות להפיץ את משנתם מתוך מדינת ישראל בעודם שוהים בה על-פי רישיון או אשרה שניתנו להם על-ידי מדינת ישראל". הוא מוסיף ואומר, כי ההחלטה אינה עומדת במתחם הסבירות גם בהינתן סמכותו הכללית של שר הפנים לאסור כניסה לישראל.
את אל-קאסם ייצגו עוה"ד יותם בן-הלל וליאורה בכור, את המדינה ייצג עו"ד
יונתן ברמן, ואת האוניברסיטה העברית - עוה"ד פפי יקירביץ (טראוב) וענת טל.
- ח"כ מוסי רז (מרצ): ״אני מלווה את לארה מיומה הראשון בישראל, וברור היה שכל הסאגה המשפטית הזו הייתה יכולה להימנע, לו ארדן היה בוחר לנהגו בהיגיון. במקום זאת, בחרה ממשלת ישראל בדרך לא סבירה שנפסלה בצדק בבית המשפט. אני מברך על ההחלטה של בית המשפט העליון, יש שופטים בירושלים".
- ח"כ בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי): "בית המשפט העליון מתעקש להוכיח ששרת המשפטים צדקה כאשר טענה שהציונות היא השטח המת שלו. בית המשפט רמס היום, שוב, ברגל גסה את סמכותה של הממשלה והתערב בשיקול דעתה. לשום אדם שאינו יהודי או אזרח ישראל אין זכות קנויה להיכנס לישראל, ובין המשפט יצר היום שוב זכות אבסורדית, יש מאיין, למי שפועל נגד מדינת ישראל להיכנס בשעריה ולפגוע בה מבפנים. איכשהו ההתערבות הזו תמיד מתרחשת לצד אחד בלבד - נגד האינטרסים הלאומיים והציוניים של המדינה. מדובר בדפוס קבוע וצפוי מראש ולכן הבעיה איננה בית המשפט אלא הכנסת והממשלה שמאפשרים לבית המשפט לרמוס אותם פעם אחר פעם ולא מתקנים את האבסורד הזה בחקיקה. מי שמתנהג כמו סמרטוט מזמין שידרכו עליו. למרבה הצער בממשלה הזו זה כבר נראה אבוד, אבל בממשלה הבאה אסור לנו בשום אופן להיכנס לקואליציה בלי התחייבות לחקיקת פסגת ההתגברות ולביטול עילת הסבירות".
