במהלך מבצע צוק איתן כ-70% מאוכלוסיית ישראל חיו בטווח האש העוינת, עשרה אזרחים ישראלים ו-67 חיילים נהרגו, ומספר רב של אנשים לקו בהפרעות של פוסט טראומה. המציאות בה חשופים אזרחי ישראל באופן אינטנסיבי לאירועי טרור ונתונים להשפעות פוסט-טראומטיות, חייבה את קיומו של מחקר זה. מטרת המחקר הייתה להבין מה הם הגורמים שעשויים לתרום להפחתת התסמינים הפוסט-טראומטיים בקרב האוכלוסייה החשופה לפיגועי הטרור. בעוד שמחקרים קודמים התמקדו בבדיקת המאפיינים האישיותיים המסייעים לפרטים בהסתגלות עם החשיפה לאירועים טראומטיים, לאור העובדה שבמקרה זה, הטראומה הנחווית על-ידי התושבים היא קולקטיבית (ולא אינדיבידואלית), המחקר הנוכחי זיהה את חשיבותם של המשאבים הקהילתיים כמפחיתים את ההפרעות הפוסט-טראומטיות.
המחקר נערך מספר חודשים לאחר תום מבצע צוק איתן, על-ידי ד"ר לאה זנבר וד"ר נוית בן-צור מבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת אריאל ופרופ' כריס קניסטי, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אינדיאנה, ולשעבר - יו"ר האגודה הבינלאומית לחקר לחץ וחרדה. במחקר השתתפו 764 אנשים המתגוררים בטווח ירי הרקטות, בחלקים מרכזיים ודרומיים של ישראל.
ממצאי המחקר מעלים כי תושבים המעורבים בפעילות קהילתית חווים פחות תסמינים פוסט טראומטיים. כמו-כן, האמון במנהיגות המקומית - ראשי הערים, מזכירויות היישובים, וכדו', מסייע בהפחתת מצוקה פסיכולוגית. בנוסף, נמצא כי התמיכה החברתית שחוו משתתפי המחקר סייעה הן בהפחתת הפרעות פוסט-טראומטיות, והן בהפחתת מצוקה פסיכולוגית. עם זאת, ממצאי המחקר העלו שאמון במנהיגים יצר בו-זמנית גם אפקט נוסף - שלילי, והגביר את התסמינים הפוסט-טראומטיים, ככל הנראה בשל חוסר יכולתם של המנהיגים לתת מענה בזמן אמת לאיומים ביטחוניים מידיים, אשר בשליטתה של ההנהגה המדינית ולא המקומית.
ממצאי המחקר מצביעים, אפוא, על הצורך החיוני להעמיק בהתערבויות סוציאליות קהילתיות המחזקות את קשרי התמיכה החברתית בין התושבים, ולשתף את התושבים בפעילויות מקומיות. בנוסף, ממצאי המחקר מצביעים על הצורך לבחון את היחסים בין המנהיגות המקומית לתושבים, ולהרבות בצעדים בוני אמון שישפרו את רווחת התושבים. גורמים אלו מהווים עבור התושבים חוסן משמעותי, ומסייעים להם בהתמודדות המתמדת עם השפעות החשיפה לטרור.
