לבית הדין הארצי לעבודה אין סמכות לשמש כמפשר ומגשר בסכסוכי עבודה, כולל הגדולים שבהם - קובע לראשונה (יום א', 11.11.18) נציב תלונות הציבור על שופטים,
אליעזר ריבלין. משמעות הדבר היא איסור על אחד המהלכים המקובלים ביותר של בית הדין, הנוקט בו במיוחד במטרה למנוע שביתות כלליות.
עוד קובע ריבלין, כי לבית הדין אין סמכות לקיים דיונים מצומצמים בלשכת השופט או בחדר הישיבות של בית הדין, אף אם הדבר נועד להחזיר את הצדדים להידברות כדי למנוע את השבתת המשק. הקביעה באה בעקבות תלונה של מנכ"ל חברה, שהיה עד להתנהלות זאת במסגרת אחד מסכסוכי העבודה הכלליים.
השופט שעמד בראש ההרכב הסביר לריבלין, כי הוא ביקש לכנס את הצדדים על-מנת לקדם את המו"מ. לדבריו, המטרה הראשונה והעיקרית, שעה שקיים ברקע איום של שביתה, היא להחזיר את הצדדים להידברות על-מנת למנוע נזקים שעלולים להגיע למיליוני שקלים - ואין סיכוי להשיג זאת "באולם מלא שיושבים בו עשרות אנשים שאינם הנציגים למשא-ומתן". בנוסף לכך, הימצאותם של גורמים אשר נושאים בקרבם "מטען רגשי עצום" אינו מאפשר דיון פתוח של הגורמים הנוגעים לסכסוך. קידומו של המו"מ חורג ממסגרת פורמלית של דיון משפטי, ולכן הוא מתקיים בחדר הישיבות.
ריבלין ביקש את התייחסותה המערכתית של נשיאת בית הדין הארצי לעבודה,
ורדה וירט-ליבנה. היא עמדה על המדיניות של בתי הדין לעבודה מזה שנים רבות, ולדבריה מקובלת על כל הצדדים לסכסוכי עבודה ובמיוחד על הצדדים המרכזיים בסכסוכים הגדולים - ארגוני העובדים, ארגוני המעסיקים והמדינה. לדבריה, בית הדין הארצי רואה עצמו גורם מרכזי ביחסי העבודה, ועל כן משמש כגורם המשכנע את הצדדים לאמץ מדיניות של שיתוף פעולה ולהביא לצמצום מספר שביתות.
לדברי וירט-ליבנה, בית הדין רואה את תפקידו בסכסוכים שכרוכים בהם שביתות, בהחזרת את הצדדים לשולחן המו"מ, לעודד יישוב סכסוכים באמצעות מו"מ קיבוצי, למנוע נזק אדיר למפעל או למשק כולו ולקבוע נורמות לניהול מאבק מקצועי. תפיסה זו, של "קידום הידברות במקום שביתה", שאף הצדדים ליחסי העבודה מבקשים אותה וחפצים בה, הביאה לכך שנחסכו לאורך השנים אלפי ימי שביתה, וגם המדינה סבורה, כי זהו הכלי הטוב ביותר הקיים היום למנוע שביתות העלולות לגרום לנזק של מיליארדי שקלים.
ריבלין אומר בהחלטתו, כי אין מחלוקת על התועלת שבהליך זה - אך הוא חייב להיות כפוף למסגרת הדין המצוי. "החוק הוא מקור הסמכות של בתי המשפט ובתי הדין ואלה מוסמכים לפעול אך ורק בגדריו", הוא מדגיש. בחוק אין מקור סמכות המתיר לשופט בית הדין הארצי לשמש מגשר-מפשר, ובה בעת לשמש גם כשופט היושב על מדין ושופט על-פי דין. אין בית הדין יכול לשמוע כל אחד מהצדדים לחוד, וההרכב הפוסק בדיון המשפטי אינו רשאי להיחשף לדברים שנאמרו אצל המגשר/מפשר. לגישור יש כללים ברורים, וההוראות בעניינו במפורש אינן מסמיכות את השופט להיות מפשר/מגשר.
לדברי ריבלין, בית הדין לעבודה, מתוך כוונה ראויה וטובה, מערב בין התחומין באופן תדיר. עירוב תחומין זה גורע, מטבע הדברים, מן הסמכות המוסרית המוסדית ומן הניקיון התודעתי הנתונים לשופט, בעת שהוא יוצא מחדר הישיבות ועובר לאולם בית הדין; בעת שהוא נדרש לצוות על הצדדים ולהורות להם כיצד לנהוג. טשטוש קו הגבול עשוי להביא לביזוי בית הדין ולהתעלמות הצדדים מצווים שהוא מוציא. ההתנהלות הגמישה ב"חדר הישיבות" "זולגת" לאולם המשפט - והרסן מותר, מזהיר ריבלין.
לדברי ריבלין, המחוקק היה ער לצורך להסדיר את יחסי העבודה בעת משבר, גם שלא בדרך של הכרעה שיפוטית. לפיכך, כונן המחוקק הסדרים מיוחדים, כגון הוראה המעניקה סמכות לממונה הראשי על יחסי העבודה, אליו רשאים לפנות צדדים לסכסוך, ובית הדין עצמו אף מפנה צדדים להליכי גישור/פישור חיצוניים.
אולם "בענייננו, כך למדתי, מתקיימים בבית הדין הארצי לעבודה נוהג, או 'מסורת', לקיים הליכי גישור בפני השופט או ההרכב האמורים הם עצמם להכריע בתיק. אך ספק רב אם יש בנוהג זה כדי להכשיר את שלא התיר המחוקק. סמכותו של בית הדין הארצי נקבעה בחוק... לא רק קושי של הסמכה 'פורמלית' מצוי בפנינו... השופט, כך עולה מההסדר החוקי, אינו יכול לדלג, הוא עצמו, מן האולם ל'חדר הישיבות' - וגם לא להפך".
לדברי ריבלין, "הפרקטיקה המתוארת בתלונה זו מטשטשת את הגבולות שבין תפקידו המרכזי של השופט להכריע בסכסוך המתגלה בפניו, ולצוות על הצדדים, או מי מהם, לבין פעולתו של המגשר או המפשר. המגשר משמש עיתים 'שמרטף' של הסכסוך, מגלה כשרונות פיוס ברוכים ומועילים, ומקיים פגישות ex-parte [במעמד צד אחד] כעניין שבשגרה. לא כך השופט". הוא גם מעיר, כי אם הפישור אינו עולה יפה - ייתכן שאין מנוס מהעברת הדיון להרכב אחר, שכן השופט אינו יכול להשתמש במידע אליו נחשף כמפשר.
ריבלין הוסיף, כי מקום בו פעולת בית הדין נעשית בחדר סגור ובהעדר פרוטוקול, עשויה להיווצר פגיעה באמון הציבור. עלול להיווצר הרושם, כי בית הדין נותן את חסותו להסכמים סמויים מן העין, בין הצדדים, בלא שהדברים נבחנו לאור השמש. מעבר לכך, דיון אשר מתקיים בנסיבות שתוארו בלשכה או בחדר הישיבות של בית הדין, סותר אף את עקרון פומביות הדיון. "ככלל, קיום דיון בדלתיים סגורות הינו חריג שיש לפרשו בצמצום", הוא קובע.
ריבלין קרא למחוקק לתת את דעתו לשאלות שמעוררת התלונה, ובין השאר לצורך לשנות את גישתו המקורית, שייחדה את הגישור לממונה על השכר (ולא לבית הדין), כאשר יהיה כמובן צורך לשמור על ההבחנה בין גישור לבין שפיטה. "על אופיה של השפיטה ראוי לשמור גם בימי שביתה", סיכם ריבלין. הוא קבע, כי התלונה מוצדקת מבחינה מערכתית, אך דחה את התלונה נגד שופטי ההרכב שפעלו כנהוג וכמקובל במערכת.
