|
1 |
|
| |
|
|
2 |
|
| |
|
קביעת סדרי הדיון, בבתי הדין לעבודה ובבתי המשפט, אינה בסמכותן של שתי הנשיאות - וירט-לבנה וחיות. שינוי סדרי הדין יכול להיעשות אך ורק בהתקנת תקנות, וסמכות זו נתונה רק בידי שרת המשפטים, שלגבי בתי הדין לעבודה חייבת לקבל הסכמתו של שר העבודה והרווחה.
לפיכך, מינוי הוועדה לבדיקת סדרי הדין מהווה פגיעה בסמכותה ואף בכבודה של שרת המשפטים, גם אם אין פסול בהרכב הוועדה. על פי הסדר הנכון, היה על שתי הנשיאות לפנות אל השרה ולבקשה למנות ועדה כזו, לנוכח הערותיו של השופט ריבלין. מינוי ועדה כזו, גם אם הכוונה היא להביא את מסקנותיה לידיעת השרה ולבקשה לאמצן ולהתקין תקנות על פיהן, אינו בתחום תפקידן של שתי הנשיאות, שכן הוא חורג מתחום עבודתן השיפוטית ומניהול בתי הדין והמשפט. ניהול זה חייב להיעשות על פי הדין הקיים, ששינויו הוא פעולה חקיקתית - וזו אינה בתחום תפקידה של הרשות השופטת.
אומנם, נשיאי בית המשפט העליון קבעו פעמים אחדות הוראות שבנוהל, כגון נוהל הגשת בקשה לדחיית דיון במשפט, אך לעניות דעתי חרגו בכך מתחום סמכותם - מה גם שהוראות אלו, או לפחות חלקן, לא פורסמו ברשומות - כנדרש בחוק לגבי "תקנה בת פועל תחיקתי" - אלא במסגרת פרסום פסקי הדין של בית המשפט העליון, שאינו "רשומות". על פי החוק, הסמכות להתקין תקנות כאלו אף היא נתונה בלעדית לשר המשפטים, אשר לגבי חלקן הוא חייב לקבל גם את הסכמתה של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.
אך בישראל, כמו בישראל, "כל ממזר מלך" וכמעט כל פקיד ממונה, בכיר כזוטר - בכל הכבוד, השופטים ונשיאי בתי המשפט הם פקידים ממונים, גם אם בכירים - מתאמץ לנכס לעצמו סמכויות לא-לו. מעטות הן הרשויות הממלכתיות, לרבות בית המשפט העליון, שאינן משתדלות ככל יכולתן להרחיב את המרפקים ולחרוג מסמכותן. זהו המשך לאקטיביזם השיפוטי הממאיר, האוכל כל חלקה טובה בחיי המשפט ואשר כבר הביא לרמה נמוכה מאוד את הביטחון המשפטי במדינת ישראל.
|
|
|
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
משה, עורך-דין |
|