לאחד סמכויות עיכוב לפקחים

יש ליצור בהירות ואחידות חוקיות בנוגע לסמכויות העיכוב והחיפוש של פקחים עירוניים - אומר (יום ה', 20.12.18) בית המשפט העליון. המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים דפנה ברק-ארז ועוזי פוגלמן מצאו, כי המצב הקיים אינו ברור, נתון לפרשנות ועשוי להשתנות בין רשות מקומית אחת לרעותה. בשנת 2011 נחקק - כ"הוראת שעה" - החוק לייעול האכיפה והפיקוח העירוניים ברשויות המקומיות, אשר העניק סמכות עיכוב למי שמוגדר כ"פקח מסייע". החוק הוגדר אז כ"פיילוט" ועד היום הצטרפו אליו עשרות רשויות. אולם מדובר רק בחלק מקרוב ל-300 הרשויות המקומיות, כך שהאזרח מן השורה אינו יודע האם ואיזו סמכות יש לפקח הניצב מולו. ברשויות שלא הצטרפו לחוק חל סעיף 75 לחוק המעצרים, המדבר על עיכוב בידי אדם פרטי. סעיף זה מאפשר עיכוב כאשר האדם החשוד ביצע "בפני [המעכב] עבירת אלימות, פשע, גניבה או עבירה שגרמה נזק של ממש לרכוש" או כאשר "אדם אחר הקורא לעזרה מצביע על אדם החשוד שביצע בפניו עבירה" שכזו. סמכות זו שונה מסמכות העיכוב בידי שוטר: היא חלה רק במקרים ספציפיים אלו ואינה מעניקה רשות לערוך חיפוש על גופו של המעוכב. שופטי העליון נחלקו לגבי הפעלת סמכות העיכוב בידי פקחים ברשויות שלא הצטרפו לחוק מ-2011. מלצר סבור, כי במקרה כזה הם חייבים להזדהות ולומר למעוכב במה הוא חשוד. לדעת ברק-ארז ופוגלמן, חובת ההזדהות אינה נובעת מחוק המעצרים, אלא מחובת ההגינות המוטלת על עובדי ציבור. לאבחנה זו יש משמעות במקרה של אי-הזדהות: לשיטתו של מלצר היא מובילה לפסילת העיכוב, ולדעת ברק-ארז ופוגלמן - זהו פגם שלא יוביל בפני עצמו לפסילת המעשה. כאמור, שלושת השופטים הסכימו בדבר הצורך ליצור אחידות, ובלשונו של מלצר: "יש ליצור מסגרת אחידה של סמכויות פיקוח עקרוניות ברשויות המקומיות כדי ליצור וודאות באכיפת הדין, ואולם כאשר עושים כן יש לוודא כי הפקחים שיוסמכו כאמור יקבלו מראש הכשרה מתאימה בתחום הסמכויות שיהיו נתונות להם ויהיו זהירים במילוי תפקידם - והכל כדי שזכויות האזרחים לא ייפגעו מעבר לנדרש". מלצר, ברק-ארז ופוגלמן קיבלו את ערעורו של ירדאו קסאי וזיכו אותו מאשמת החזקת סכין, שהתגלה ברשותו לאחר שעוכב שלא כדין בידי פקחים של עיריית חיפה בחוף העיר בנובמבר 2012. העיכוב בא לאחר שקצין ביטחון הודיע להם על קיומו של פדופיל המסתובב בחוף, והם סברו ש-קסאי עונה על תיאורו. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בחיפה קבעו שהעיכוב היה חוקי, אך העליון קיבל את בקשתו של קסאי לערער וכאמור פסל את העיכוב וממילא את תוצריו. לצד זאת קבע בית המשפט העליון, כי חשד סביר לצורך עיכוב יכול להיות גם מפי השמועה - א' מוסר על החשד לב', המעביר את המידע לג' המבצע את העיכוב. מלצר הותיר ב"צריך עיון" את השאלה מה יהיה הדין אם המודיע הראשוני הוא אנונימי. עוד נקבע, כי אין צורך באישורו של החשוד כדי לבצע חיפוש על גופו, אם קיים חשד סביר להימצאות דבר אסור על גופו. העליון הותיר על-כנו את הרשעתו של קסאי בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו, החזקת נכס החשוד כגנוב (פלאפון) ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו. הוא ביטל את העונש העיקרי שהוטל על קסאי - שלושה חודשי עבודות שירות - והותיר את עונשי המאסר על תנאי ופיקוח קצין המבחן שהוטלו עליו. קסאי היה במעצר מלא במשך חודש וחצי ובמעצר בית במשך שמונה חודשים בעת ההליכים נגדו. את קסאי ייצגו עוה"ד אלקנה לייסט ויגאל בלפור, ואת המדינה - עו"ד אריה פטר.