שופטת בית משפט השלום בתל אביב,
רונית פוזננסקי-כץ, תושעה לשנה ולא תשמע תיקים פליליים במשך שנתיים - קובע (יום ה', 27.12.18) בג"ץ. השופטים
נעם סולברג ו
דפנה ברק-ארז אימצו בפועל את ההסדר אליו הגיעה פוזננסקי-כץ עם השרה
איילת שקד בפרשת המסרונים. השופט
עוזי פוגלמן סבר בדעת מיעוט, כי יש להותיר על-כנה את החלטת בית הדין המשמעתי להדיח אותה. השעייתה תימשך עד 22.3.19 והיא גם ספגה נזיפה.
פוזננסקי-כץ הושעתה לאחר שכתב
ערוץ 10, דורון הרמן, חשף לפני עשרה חודשים חילופי מסרונים בינה לבין עו"ד ערן שחם-שביט, אשר ייצג את רשות ניירות ערך בדיוני הארכת המעצר בפרשת בזק. מן המסרונים עלה, כי השניים תיאמו מראש את משך ההארכה שיבקש שחם-שביט ואת החלטתה של פוזננסקי-כץ. נציב התלונות על השופטים דאז,
אליעזר ריבלין, קבע שמעשיה של פוזננסקי-כץ היוו עבירה אתית שנבעה כלשונו מ"שחצנות וטיפשות".
שקד הגישה קובלנה משמעתית נגד פוזננסקי-כץ, והנשיאה
אסתר חיות הקימה בית דין לדון בה: הנשיא בדימוס
אשר גרוניס, שופט העליון
ניל הנדל והשופטת המחוזית
אסתר הלמן. שקד ופוזננסקי-כץ הגיעו להסדר טיעון שבמסגרתו הודתה השופטת באישומים נגדה והצדדים ביקשו להשעות אותה זמנית. שקד ביקשה השעיה לשנה והרחקה מדיון בפלילים לשנתיים נוספות, בעוד פוזננסקי-כץ ביקשה להסתפק בתקופת השעייתה עד אז.
בית הדין קבע, כי אין לו סמכות להטיל עונש של השעיה זמנית, שכן עונש זה אינו קבוע בחוק, ולכן פסק שפוזננסקי-כץ תודח משיפוט. היא עתרה לבג"ץ, בתמיכתה של שקד, בטענה, כי ניתן ללמוד מלשון החוק על אפשרות של השעיה קצובה. השופטים לחצו על שקד להביע עמדה בנוגע לעונש הראוי אם ימצאו גם הם שאין להם סמכות להשעות זמנית את השופטת, ולאחר התפתלויות רבות הודיעה שקד שהיא משאירה את הסוגיה לשיקול דעתו של בג"ץ.
פוגלמן: אין סמכות להשעות, העונש מתאים פוגלמן וסולברג הסכימו, כי לבית הדין המשמעתי אין סמכות להשעות שופט בצורה זמנית. לדעת פוגלמן, הימנעותו של המחוקק מלציין עונש זה מהווה הסדר שלילי - דהיינו: המחוקק גילה את דעתו שאין מקום להטיל השעיה זמנית. גם אם מבחינה לשונית ניתן לטעון בדוחק שהמחוקק מאפשר עונש זה, ממשיך פוגלמן, הרי שפרשנות תכליתית של החוק שוללת אפשרות זו, וכך גם העדרם של הסדרים הדנים בשאלת מעמדו של שופט מושעה. השעייתו הזמנית של שופט מלמדת שבאותה נקודת זמן אין הוא ראוי לאמון הציבור, ואין בתקופת ההשעיה כדי לרפא פגם זה, סבור פוגלמן.
לדעת פוגלמן, גם ההיסטוריה החקיקתית - החל מדיוני הכנסת בשנות ה-50 על חוק השופטים ועד לאישור חוק בתי המשפט ב-1984 - מלמדת שכוונת המחוקק הייתה להטיל רק את העונשים המופיעים במפורש בחוק. השעיה זמנית קיימת בדין המשמעתי במקצועות אחרים, והימנעותו של המחוקק מלכלול אותה בדין החל על שופטים - מלמדת גם היא על השמטה מכוונת, ממשיך פוגלמן.
על העונש הראוי לפוזננסקי-כץ אומר פוגלמן: "מדובר בהתנהלות פסולה של העותרת, העומדת בזיקה ישירה ללב תפקידה בהליך השיפוטי, ויש בה משום פגיעה מהותית בטוהר ההליך השיפוטי. ודוקו: אין בכוונתי לרמוז כהוא זה כי הדברים נעשו מתוך מניע פסול או מתוך כוונה שאינה טובה. דא עקא, ש'העיוורון הנורמטיבי' שבו לקתה העותרת בהקשר זה, והפגיעה בטוהר ההליך כפועל יוצא מכך, מחייבים תגובה משמעתית הולמת שגם נושאת בחובה מסר ברור לכל שופטי ישראל". מדובר בהתנהגות חוזרת ונשנית, כאשר "מעשי העותרת מעידים על כך שלא הפנימה את דרך ההתנהגות המצופה משופטת, שבשלב זה הייתה צריכה להיות לה לטבע שני".
לסיכום אומר פוגלמן: "לא נעלמה מעיניי הפגיעה הקשה בעותרת. ואולם העותרת קיבלה עליה את עול השיפוט – ועול כבד הוא. סמכותנו לשפוט את האחר, בין את הפרט, בין את הרשות השלטונית, מחייבת כי נגזור על עצמנו אמות מידה מחמירות של יושרה, מקצועיות, הגינות והיעדר משוא פנים. אלה לא רק חייבים להתקיים בשופט פנימה, אלא להיראות היטב כלפי כולי עלמא ולהאיר כמגדלור את דרכם של המתדיינים הבאים בשערינו מדי יום ביומו. אלמלא כן, לא יאמין הציבור בשופטיו ובמערכת המשפט האמונה עליו, וזו לא תוכל למלא את תפקידה החיוני במדינה יהודית ודמוקרטית".
ברק-ארז: יש סמכות להשעות, לכבד את ההסדר ברק-ארז אומרת (בדעת מיעוט בנושא העקרוני), כי יש מקום לפרשנות משפטית המכירה בכך שעונש ההשעיה מכהונה הוא אחת החלופות האפשריות גם במקרה של הרשעת שופט בעבירה משמעתית. לדעתה, העונש "העברה מכהונה" המופיע בחוק כולל גם העברה זמנית - דהיינו השעיה - וזאת משום שמדובר בפרשנות אפשרית ומשום שהמחוקק מדבר במקביל על "סיום כהונה". הסיבה העיקרית לעמדתה של ברק-ארז היא, שמן הראוי שסולם הענישה לשופטים יהיה מידתי ומדורג, ובלא אפשרות להשעיה זמנית - הוא איננו כזה (שכן הוא עובר מיד מנזיפה להדחה). עוד חוששת ברק-ארז, כי הימנעות מהכרה באפשרות של השעיה תגרום לאפקט מצנן, בו שופטים לא יועמדו לדין משמעתי כדי להימנע מעונש חמור מדי של הדחה.
במישור המעשי, אומרת ברק-ארז, ברור שעל שופט מושעה חלים כללי האתיקה לשופטים ושאין הוא יכול לעסוק בעריכת דין. היא אינה חוששת מפגיעה באמון הציבור שיתדיין בפני אותו שופט לאחר השעייתו, שכן לשיטתה אותו חשש קיים גם אם השופט רק ננזף. במקרה של פוזננסקי-כץ, היא ממשיכה, יש לתת משקל להסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים - למרות החומרה הרבה בה יש לראות את מעשיה.
סולברג: אין סמכות להשעות, לכבד את ההסדר סולברג הצטרף לעמדתו של פוגלמן במישור העקרוני - אך לזו של ברק-ארז במישור המעשי. הוא מסכים שלבית הדין אין סמכות להשעות שופט לתקופה קצובה: "לוּ רצה להבחין בין 'העברה מכהונה' לבין 'השעיה מכהונה', היה לאל-ידו לעשות כן, כשם שעשה בדברי חקיקה אחרים. לא מחמת שִכחה ולא בעטיה של שגגה, נקט המחוקק דווקא בלשון זו, אלא בכוונת מכוון, ואין אנו בני-חורין להוציא מקרא מידי פשוטו".
עם זאת, במקרה הנקודתי של פוזננסקי-כץ סבור סולברג שיש לאמץ את הסדר הטיעון: "גם אם ניתן להצדיק עמדה עונשית מחמירה יותר, הרי שהסדר הטיעון אינו מגלם פגיעה באינטרס הציבורי, כזו המצדיקה להתעלם ממנו ולדחותו". לדברי סולברג, ניתן ליישב בדוחק בין העדר הסמכות לבין ההסדר: "משבאה העותרת על עונשהּ, טעמה את טעמהּ המר כלענה של השעיה בפועל, ובהתחשב עם ההתחייבויות שלקחה על עצמה (הארכת ההשעיה על דרך חופשה ללא תשלום, עד לכדי תקופה כוללת של שנה; החזר השכר ששולם לה בפועל (50%) בתקופת ההשעיה; הימנעות מלשבת בדין בפלילים במשך שנתיים ממועד חזרתה לכס השיפוט), בהצטבר כל אלה – ניתן, גם אם בדוחק, להסתפק בנזיפה".
סולברג מדגיש: "נזיפה, כשלעצמה, אינה הולמת את חומרת מעשיה של העותרת. תמימי-דעים אנחנו, חברי, חברתי ואנוכי, כי צדקו שופטי בית הדין המשמעתי בכל אשר אמרו על אודות החומרה ועל הפגיעה הקשה באמון הציבור בשפיטה. לכתחילה, לוּ הייתה בידינו הסמכות, ראוי היה לנקוט אמצעִי-משמעת חמור יותר של השעיה מן התפקיד. אלא שסמכות אַיִן, ובמצב דברים זה יש לחתור לתוצאה המשקפת, עד כמה שניתן, את עמדתה העקרונית של הקובלת, שרת המשפטים, לגבי העונש ההולם, המידתי והמאוזן בנסיבות העניין". את פוזננסקי-כץ ייצגו עוה"ד פיני רובין,
רם כספי וירון קוכמן, ואת שקד - עו"ד
נחי בן-אור.
