הארץ יפצה את ענת קם

העיתון הארץ והעיתונאי אורי בלאו נושאים באחריות לנזקיה של ענת קם בפרשת הדלפת המסמכים לבלאו - קובע (יום ה', 27.12.18) שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, רחמים כהן. שיעור הפיצוי שישלם העיתון ייקבע בחלקו השני של הדיון בתביעתה של קם, העומדת על 2.6 מיליון שקל. קם שירתה בלשכת אלוף פיקוד מרכז ובשנת 2008 העבירה לבלאו 1,500 מסמכים מסווגים על פעילות צה"ל ביהודה ושומרון, על בסיסם פרסם בלאו מספר כתבות. קם נתפסה ונדונה ל-3.5 שנות מאסר. היא טוענת, כי הארץ ואנשיו התרשלו וגרמו לכך שהשב"כ יאתר אותה. העיתון טען שאין לו כל חובת אחריות כלפי קם ושהוא נהג בצורה מקצועית ראויה. כהן קובע תחילה, כי יש מקום להרחיב את חובת הזהירות החלה על אמצעי תקשורת - במקביל להרחבת החיסיון המוענק להם ביחסיהם עם מקורותיהם. העיתונאי חייב לוודא עם המקור שהוא מבין את מעמדו כמקור, וכאשר מדובר במידע בעל רגישות מיוחדת - צריך העיתונאי להיזהר במיוחד שלא לחשוף את המקור. בפרסום מידע העלול להוביל למקור, יש לקבל את הסכמתו המפורשת; ויש להזהירו שייתכן שלא יהיה מוגן אם המידע שמסר הושג שלא כחוק. בנושא קם מצא כהן, כי פרסום צילומי המסמכים (להבדיל מתוכנם) הוא שהוביל לפתיחת החקירה, וכי הארץ היה צריך להביא בחשבון שפרסום שכזה יוביל לפתיחת חקירה - בפרט לנוכח נסיונו בפרשת ליאורה גלאט-ברקוביץ (פרסום מסמך על חקירת פרשת אריאל שרון). העיתון גם לא סיפק הסבר משכנע מדוע לא הזהיר את קם, לאחר שקיבל פנייה חריגה מצה"ל להחזיר את המסמכים הגנובים. הערכת הסיכונים של הארץ הייתה מוטעית ובלתי סבירה בנסיבות העניין, קובע כהן. ואילו בלאו לא הזהיר כנדרש את קם מפני השלכות הפרסום, ולא הצליח להסביר בעדותו מדוע לא ביקש את אישורה לפרסום המסמכים כמות שהם. עוד אומר כהן, כי בניגוד לדבריו של בלאו - לא ההגנה על קם עמדה מאחורי הסכמתו להחזיר לשב"כ 49 מסמכים בלבד, אלא רצונו להחזיק ביתרת המסמכים כדי להשתמש בהם לפרסומים עתידיים. יתרה מזאת: בלאו הפר את ההסכם, מסר רק חלק מן המסמכים - ובכך הזיק עוד יותר ל-קם. מחדלים ופעולות שביצעו הארץ ואנשיו, הם שהובילו בסופו של דבר את החוקרים אל קם - קובע כהן. מן הכתבות עצמן ניתן היה להסיק שהמקור נמצא בלשכת אלוף פיקוד מרכז, ו-49 המסמכים צמצמו את מעגל החשודים. עובדה היא, שהחוקרים לא הצליחו לחשוף את המקור במשך שנה, אלא רק לאחר שבלאו נחקר והעביר את המסמכים. "בלאו לא הפעיל שיקול דעת סביר בפרסום המסמכים", ממשיך כהן, ו"לא פעל ברגישות הנדרשת באופן הפרסום". הוא לא שקל את הסיכון ל-קם כאשר החליט על אופן הפרסום והוא לא ביצע הערכת סיכונים סבירה ומתחייבת. הוא לא הזהיר את קם לפני הפרסום מהשלכותיו האפשריות, לא ידע מדוע היא מוסרת לו את המסמכים וגם לא התעניין בכך. ואילו אחריותו של הארץ נובעת מאחריותו השילוחית למעשיו של בלאו ומכך שהעורכים לא העלו בפניו את השאלות המתבקשות. שיקולי העיתון נגעו למהימנותו של המקור ולא לסיכונים העומדים בפני אותו מקור. האחראים על בלאו לא שאלו האם המקור הסכים לפרסום. כהן מקבל את טענתה של קם, לפיה העדר נהלים ופיקוח בהארץ לטיפול במקורות, מלמד על אדישותו לאפשרות שהמקורות ייחשפו, ואדישות זו חמורה במיוחד לנוכח פרשת גלאט-ברקוביץ. העיתון גם סמך על בלאו לגבי מימוש ההסכם עם השב"כ, וכך אפשר לו שלא לקיימו במלואו. העיתון ובלאו הגבירו את הסיכון ל-קם כאשר המשיכו בפרסום סדרת הכתבות, למרות בקשתו של צה"ל להחזיר לו את המסמכים. עוד דוחה כהן את הטענה, כי לנוכח העובדה ש-קם הייתה מרוצה מן הפרסום ועבדה בעבר כעיתונאית, אין להטיל אחריות על הארץ: היא לא ידעה מה יהיו ההשלכות מבחינתה ולא הייתה עיתונאית עתירת ניסיון. כהן דחה את התביעה נגד מו"ל הארץ, עמוס שוקן, ונגד אבי זילברברג, שהיה אז עורך החדשות והתחקירים בעיתון. בשלב זה ישלמו הארץ ובלאו הוצאות בסך 75,000 שקל. את בלאו מייצגים עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן, ואת הארץ - עוה"ד זאב ליאונד, טל ליבליך ואלון נדב.