בית המשפט העליון שינה (17.1.19) הלכה בת 50 שנה בדיני פשיטת הרגל וקבע, כי חלק מפיצוי שמקבל פושט רגל על נזקי גוף - יעבור לקופת הנאמן. מדובר בפיצוי על אובדן השתכרות, בעוד יתר הפיצויים ייאשרו בידי פושט הרגל.
בשנת 1968 קבע בית המשפט העליון (הלכת ידידיה), כי פיצויים על נזקי גוף אינם מהווים "נכס" של פושט הרגל, ולכן הם נותרים בידיו ואינם עוברים לידי הנאמן. במשך השנים נמתחה ביקורת על המשך יישומה של הלכת ידידיה, והשופטת
יעל וילנר קובעת כעת, כי אכן הגיעה העת לשנות אותה. זאת, הן מסיבות של פרשנות החוק והן מסיבות של מדיניות.
וילנר אומרת, כי הלכת ידידיה התבססה במידה רבה על הפסיקה האנגלית ועל הפרשנות בדין הישראלי למילה "נכס" - אלא שישראל שוב אינה נשענת על המשפט האנגלי, והפרשנות בארץ למונח "נכס" השתנתה. כושר השתכרות נחשב כיום לנכס, עובדה המערערת בצורה ממשית את יסודותיה של הלכת ידידיה. בנוסף לכך, העברת רכיב זה של הפיצוי לידי הנאמן, תממש את מטרת חוק פשיטת הרגל - לפרוע כמה שיותר מן החובות. הפיצוי על אובדן כושר השתכרות בא במקום השכר - ומאחר שברור שהשכר הוא נכס, כך גם הפיצוי הבא במקומו.
וילנר מסכמת: "אף אם התביעה בגין נזקי גוף הוגשה כולה על-ידי הניזוק פושט הרגל, הנאמן יהא זכאי לקבל את רכיב הפיצוי שניתן עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות של פושט הרגל הניזוק לעבר ולעתיד. במקרה כזה, מתוך כלל הפיצוי שיינתן לניזוק, רכיבי הפיצוי בגין 'זכויותיו האישיות' של פושט הרגל, אשר אינן מהוות 'נכס', ייוותרו בידיו ולא ייכנסו לקופת הכינוס, ובכלל זה - רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד".
וילנר גם מציעה בצורה מפורטת כיצד לחלץ את רכיב הפיצוי על אובדן כושר ההשתכרות, כאשר נפסק לחייב פיצוי כולל על כל נזקיו, וכיצד לחשב אותו לאורך זמן. עוד היא קובעת, כי לנאמן מוקנת הזכות לתבוע בגין עוולה שפגעה בכושר השתכרותו של החייב. השופט
נעם סולברג הסכים עם וילנר, בעוד השופט
יוסף אלרון חלק עליה (בדעת מיעוט) בנוגע לזכותו של הנאמן להגיש את התביעה.
