"ביניש אמרה לריבלין ולי להפסיק עם זה"

לפני כעשור ביקשה נשיאת בית המשפט העליון דאז, דורית ביניש, מן המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין ומן השופט יורם דנציגר להפסיק את הוויכוחים החוזרים ונשנים ביניהם בפסיקה בנושא חוזים. כך גילה (יום ג', 5.2.19) דנציגר בהרצאה במדרשה של לשכת עורכי הדין. ריבלין כתב את חוות הדעת העיקרית בפסק הדין בהרכב המורחב, אשר אישר בשנת 2007 את הלכת אפרופים של הנשיא אהרן ברק, לפיה יכול בית המשפט לקבוע בדיעבד מה הייתה כוונת הצדדים לחוזה - גם בניגוד ללשונו. דנציגר התנגד לגישה זו, וחודשים אחדים לאחר שהצטרף לבית המשפט העליון בסוף 2007, כתב במספר החלטות קצרות שיש להעדיף את לשון החוזה כאשר היא ברורה. לדברי דנציגר, החלטות אלו עוררו "חמת זעם, בעיקר מצידו של ריבלין, שהוא חבר טוב. כאן יש שאלה אחרת: האם לשופט מותר להביע דעה שונה כאשר זה לא מכבר נפסקה הלכה בהרכב מורחב". הוא ציין, כי לדעת ברק הדבר מותר, כי אחרת - לעולם לא תשתנה ההלכה. מה שסייע לשנות את התמונה, הוסיף, היה הצטרפותם לעליון של השופטים ניל הנדל ונעם סולברג, אשר גישתם בדיני חוזים דומה לשלו. "היה לי שיג ושיח עם הנשיאה ביניש, כאשר לריבלין ולי היה נוהג: הוא היה מסכים אתי ואז יורד עלי, ואז אני משיב לו ואז הוא משיב לי. זה נעשה קצת מייגע, הנשיאה זימנה את שנינו, כל אחד בנפרד, ואמרה שצריך להפסיק את זה. שאלתי: אז מה יהיה, אני לא אביע את דעתי? היא אמרה: תביע את דעתך, אבל יום אחד יהיה שוב דיון בהרכב מורחב. מאז עברו עשר שנים ולא היה הרכב מורחב, וזה או בגלל שכל השופטים מרוצים מהמצב הקיים או שלא הייתה הזדמנות". עם זאת, דנציגר הסכים שהתיקון לחוק החוזים - אשר שם את הדגש על לשון החוזה - מהווה הליכה בנתיב שהוא סלל. זאת, בניגוד לאלו הטוענים שהתיקון דווקא חיזק את עמדתו של ברק. דנציגר הדגיש, כי המחלוקת בינו לבין ברק בנושא הלכת אפרופים אינה גדולה כפי שנראה היה, אלא "יצאה קצת מפרופורציה". לדבריו, המחלוקת העיקרית הייתה בשאלה האם השופט-הפרשן רשאי לקרוא את החוזה שלא כסדר כתיבתו. הנשיא ברק סבר, כי מותר לעשות זאת כדי למצוא את כוונת הצדדים - בעוד השופט דנציגר סבר שיש לקרוא את החוזה כסדרו, וכי אין מקום שבית המשפט יקבע במקום הצדדים מה הייתה כוונתם. "עיקר הוויכוח הוא נושא היציבות השיפוטית שמקרינה על מקצוע עריכת הדין", הסביר. לדברי דנציגר, היו מקרים בהם בדק חוזים לעומקם, כולל הנסיבות והניירת שסביבם, כדי לברר את כוונת הצדדים. הוא לא הסכים עם העיקרון שבהלכת אפרופים, לפיו בשמו של עקרון תום הלב - יש אפשרות לסטות מלשון החוזה. את רוב דבריו ייחד דנציגר לנושא הבוררות, עליו הופקד בעשר שנותיו בעליון. הוא אמר, כי גישתו הייתה, שאין לתת יד לנסיונות מאוחרים של הצדדים לנסות לפגוע בבורר ולקעקע את החלטותיו, כאשר הם מרגישים שהבורר אינו נוטה לצידם. זו גם הייתה גישתם של ההרכבים שדנו בבקשות כאלו, הדגיש. "הקו שלנו היה: אנחנו לא משחקים את המשחק הפסול של הצדדים. "נתקלנו בעשרות מקרים של משחק פסול, כולל מקרים אבסורדיים. למשל: הבורר מקבל שיחת טלפון מעורך דין של אחד הצדדים, שהתעקש לדבר איתו על נושא הבוררות. הוא מצליח לעצור את השיחה, אבל אז אותו צד טוען שהבורר פעל שלא כדין כאשר קיים קשר עם אחד הצדדים. צריכה להיות חוצפה כדי להעלות טענה כזאת, אבל היא עלתה". דוגמה נוספת: "צד מתנהל בצורה בלתי ראויה כלפי בורר ומנסה למרר את חייו. הבורר אינו מקבל בקשה שלו ומותח ביקורת עליו - ואז הצד ה'מקופח' טוען שאיבד את אמונו בבוררות, ועוד תובע אותו כמי שהפר את חובת האמון שלו, ואז טוען שהבורר לא יכול להמשיך לשמש בתפקידו. זה אבסורד, אבל זה קורה".