הדירות בפרויקט המרינה בהרצליה יושכרו לציבור למשך תשעה חודשים בשנה, ובעליהן יוכלו להתגורר בהן לכל היותר שלושה חודשים בשנה. נשיאת בית המשפט העליון,
אסתר חיות, דחתה בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של העליון, בו אושר מתווה זה.
בשנת 2006 קבע בית המשפט העליון, כי המרינה בהרצליה נועדה להיות בעיקרה "אזור תיירות ונופש", ולכן לא ניתן להתגורר דרך קבע בדירות שהוקמו בה. בשנת 2011 פרסמה עיריית הרצליה את המתווה ליישום פסק הדין, בו נקבעה החובה להעמיד את הדירות להשכרה למשך תשעה חודשים בשנה. בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את עתירתם של בעלי הדירות נגד המתווה, ובית המשפט העליון דחה ברוב דעות (
יורם דנציגר ו
ענת ברון מול
אורי שהם) את הערעור על פסק הדין.
בעלי הדירות ביקשו דיון נוסף בטענה, כי נקבעה בו הלכה בנושא סמכותן של ועדות מקומיות להתקין מתווה הפוגע בזכות הקניין של הפרט שלא בדרך הקבועה בדין, דהיינו שלא במסגרת תוכנית בניין עיר או היתר בנייה. חלק מבעלי הדירות טענו עוד, כי יש לדון שוב בפרשנות החובה להשתמש ב"אמצעי שפגיעתו פחותה" כאשר נבחנת המידתיות בהתאם לחוק יסוד
כבוד האדם וחרותו.
חיות דחתה את הבקשה באומרה, כי בפסק הדין לא נקבעה כל הלכה חדשה. לדבריה, המחלוקת בין דנציגר וברון לבין שהם בנוגע לסמכות הוועדה המקומית הייתה בשאלה האם פסק הדין משנת 2006 העניק לעירייה את הסמכות להתקין את המתווה; השניים הראשונים השיבו בחיוב והאחרון השיב בשלילה. סוגיית סמכותה של ועדה מקומית כלל לא נדונה וממילא לא נקבעה בה הלכה. ואילו בנושא המידתיות - פסק הדין עסק בסבירותו של המתווה ולא במידתיות שלו. עוד מעירה חיות, כי בעלי הדירות אף יצרו בהבל פה טענות נגד דברים שכלל לא נדונו בפסק הדין.
בעלי הדירות חויבו בתשלום הוצאות בסך 90,000 שקל. את הבעלים ייצגו עוה"ד אילת הרנוף,
גד טיכו, אורית אלמוזלינו-רייז ואריאל בנדור; את העירייה ייצגו עוה"ד ליאור כץ ועידו בלום; את המדינה ייצג עו"ד יצחק ברט; ואת החברה להגנת הטבע - עו"ד
טל צפריר.
