אי-סבילות למזונות המכילים סוכר חלב - לקטוז - היא בעיה שכיחה בישראל יותר מאשר באירופה ובארה"ב. אף על-פי כן, משרד הבריאות אינו מחייב את יצרני התרופות לציין במקום בולט בעלון לצרכן את עובדת הימצאות הלקטוז בתרופות ואת כמות הלקטוז שיש בכל יחידת תרופה. אם מציינים את הימצאות הלקטוז בתרופה הוא מופיע ברשימת החומרים הלא-פעילים שנתפשים כחומרים בלתי מזיקים וברוב המקרים הם חומקים מתשומת הלב של הרופאים והפציינטים כאחד. כך למשל, בקוקס שהיא תרופה נפוצה לטיפול בלחץ דם, מופיע הלקטוז ברשימה של חומרים לא-פעילים, אך לא מצוין כמה בכל טבליה. גם בסרנדה, שהיא תרופה נפוצה לטיפול נפשי, הלקטוז מופיע ברשימת החומרים הלא-פעילים בלי לציין כמה בכל טבליה. בסטרון, תרופה למניעת בחילות והקאות, מצוין ברשימת החומרים הלא-פעילים שבכל טבליה יש 55.76 מ"ג לקטוז. בטרגין, תרופה לשיכוך כאבים, מופיע לקטוז ברשימת החומרים הלא-פעילים, אך לא מצוין כמה. במשאף סימביקורט-טורבוהלר מופיע לקטוז ברשימת החומרים הבלתי פעילים ומצוין שבכל שאיפה יש 730 מ"ג לקטוז. לפי מידע המתפרסם באתר של פרופ' זמיר הלפרין, שכיחותה מגיעה ל-79% בקרב יוצאי אשכנז, 63% בקרב יוצאי צפון אפריקה, 44% בקרב יוצאי תימן ובערבים השכיחות היא 81%. התסמינים של אי-סבילות ללקטוז כוללים שלשול, כאב בטן, ונפיחות לאחר צריכת חלב או מוצרים המכילים לקטוז. בתגובה על שאלה מדוע לא יחייב משרד הבריאות לציין במקום בולט הימצאות לקטוז בתרופה ומה כמותו, נמסר ממשרד הבריאות: "כמות הלקטוז בתרופות השונות היא משתנה. הכמות הקטנה יחסית של לקטוז בטבליות אינה מהווה בעיה עבור מרבית המטופלים. קיימת שונוּת רבה בסבילות ללקטוז בקרב אנשים עם עיכול לקוי של לקטוז, לכן לא ניתן לקבוע ערך סף שיהיה נסבל עבור כל הלוקים בתסמונת. רוב האנשים עם אי-סבילות ללקטוז יכולים לצרוך עד 12 גרם לקטוז (שווה ערך לתכולת הלקטוז בכוס חלב) בפעם אחת ללא תסמינים או עם תסמינים קלים בלבד".