המוסד לביטוח לאומי דרש שלא כדין מאוניברסיטת בר-אילן 1.2 מיליון שקל והטיל עליה קנס פסול בשל דרישה זו. כך קבעה שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, יפעת זלמנוביץ-גיסין.
אגף מס הכנסה קבע בשעתו, בעקבות בדיקה מדגמית, כי תשלומים של האוניברסיטה למימון השתלמויות בחו"ל היוו הכנסה חייבת אצל אנשי הסגל. האוניברסיטה חלקה על כך, ולבסוף הושגו הסכמי פשרה לשנים 2007-2003 ולשנים 2010-2008. בעקבות הסכמים אלו, דרש הביטוח הלאומי מהאוניברסיטה תשלום דמי ביטוח תמורת אותן הכנסות חייבות - תחילה בסך 3.8 מיליון שקל, ולאחר מכן הוריד אותה ל-1.2 מיליון שקל.
זלמנוביץ-גיסין אומרת (24.2.19), כי הביטוח הלאומי לא היה רשאי להסתמך על הסכם הפשרה ללא כל בדיקה מטעמו. הביטוח הלאומי אומנם רשאי להסתמך על שומת מס הכנסה לצורך גביית דמי ביטוח, אך חובתו לעשות זאת תוך הפעלת שיקול דעת. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהסכם פשרה, שמטבעו אינו מהווה הודאה של הנישום, שכן אין דינו כפסק דין או כשומה חלוטה.
התנהלותו של הביטוח הלאומי, ממשיכה זלמנוביץ-גיסין, חוטאת למטרה הסוציאלית העומדת בבסיס גביית דמי הביטוח - שכן דמי הביטוח הם אינדיבידואליים, בניגוד למס הכנסה שהוא קולקטיבי. מאחר שהביטוח הלאומי לא ידע מיהם אנשי הסגל אשר קיבלו את ההכנסה החייבת, לא היה מקום שיגבה דמי ביטוח שלא ניתן לייחס לאיש.
עוד נקבע, כי גם הטלת הקנס נעשתה בלא הפעלת שיקול דעת ראוי. זלמנוביץ-גיסין מציינת, כי הביטוח הלאומי לא סיפק שום הסבר לדרך בה מפעילים פקידיו את סמכותם להטיל קנסות או לוותר עליהם - איפול הפועל לרעתו מבחינה משפטית, ודאי כאשר מדובר ברשות ציבורית. לכן, לא ברור מדוע דחה הביטוח הלאומי את ההשגה של בר-אילן על הקנס, שגם לא נומק כלל. סיבה נוספת לביטול הקנס היא שהאוניברסיטה פעלה
בתום לב ולא מתוך כוונה לרמות את רשות המיסים ואת הביטוח הלאומי.
הביטוח הלאומי חויב בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. נציגות הציבור
רונית זמני-ערמוני וצביה דגני הסכימו עם זלמנוביץ-גיסין. את בר-אילן ייצגה עו"ד יפית מנגל, ואת הביטוח הלאומי - עו"ד שירלי וינגרטן-צ'רניקר.
