להפסיק לרחם בהוצאות על תובעי סרק

"הפגיעה באוטונומיה צריכה להיות חלק מהנזק הלא-ממוני בתביעות רשלנות רפואית, כחלק מהנזק והסבל. אם מתחילים לפרוט לפרוטות את הנזק והסבל - זה לא אמיתי. קשה מאוד לכמת את זה". כך אמר (יום א', 24.3.19) שופט בית המשפט המחוזי מרכז, אחיקם סטולר, בערב עיון של מחוז תל אביב בלשכת עורכי הדין. שופטת בית המשפט המחוזי בחיפה, ישראלה קראי-גירון, הוסיפה: "הפגיעה באוטונומיה לא יצאה מכלל שליטה. זה מזכיר לי את הוויכוח על תום הלב: מדובר בכלי שצריך להשתמש בו בחוכמה. בשבילנו השופטים זהו מוצא במקרים בהם הבטן מתהפכת מן האפשרות שלא נוכל לפסוק שום דבר". בתשובה לשאלת המנחה, עו"ד איתן האזרחי, האם בית המשפט מושפע מהטענות בנוגע להשלכות רוחביות של פסיקת פיצויים על רשלנות רפואית, אמר סטולר: "את האיזונים הללו עושה בית המשפט העליון, כי כל אחד מאיתנו השופטים המחוזיים רואה את פיסת הקרקע שלו, והעליון רואה את התמונה הכוללת ומכתיב את המדיניות. שופטי העליון עושים את זה כמו שצריך. המטוטלת זזה לאורך השנים לכיוונים שונים". בנוגע לחקירת מומחים רפואיים, הציע סטולר לעורכי הדין לקרוא את המאמרים עליהם מסתמכים מומחי הצד שכנגד. "המומחים חושבים שאנחנו אהבלים, שזה באנגלית וקשה לנו, והם מאוד מופתעים כשקוראים את המאמרים שהם מגישים וחוקרים אותם על זה. כבר היה אצלי רופא שהגיש מאמר שבו נכתב ההפך מה שאמר בחוות דעתו. אני בעצמי קורא את המאמרים כחלק בלתי נפרד מחוות הדעת". קראי-גירון אמרה בנושא זה: "לא רבים המומחים הרפואיים שנשברים על דוכן העדים. לפעמים הם אומרים שטעו - ואלה הכי מהימנים בעיני, כי כולנו טועים. לחקירה נגדית שמוכנה כמו שצריך יכולה להיות השפעה משמעותית, כולל במקרים הנדירים בהם איננו מאמצים חוות דעת רפואית". על מינוי מומחה מטעם בית המשפט אמר סטולר, כי הוא עושה זאת רק אם אחרי חקירת המומחים משני הצדדים מתברר שלא ניתן להכריע והתיק מצוי במבוי סתום. "אני לא עושה את ששנאתי שעשו לי כאשר הייתי עורך דין", הסביר את עמדתו. הוא סיפר, כי פעם מינה מומחה שכזה ובחקירתו הנגדית לא נותרה אבן על אבן מחוות דעתו. "היה לי קצת לא נעים, גם בגלל שאני מיניתי אותו - למרות שבכלל לא הכרתי אותו קודם - וגם משום שהוא הביא את בנו לאולם כדי להשוויץ". הוא גילה, כי הנהלת בתי המשפט שוקלת לרכז את רשימות המומחים שבידי השופטים השונים כדי ליצור רשימה ארצית אחת. בנושא זה אמרה קראי-גירון: "הרבה יותר קל למנות מומחה כאשר הוויכוח הוא על אחוזי הנכות ולא על עצם שאלת הרשלנות. כאשר אתה קורא היטב את חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים, אתה רואה שיש להם חילוקי דעות על נושאים מאוד ספציפיים. צריך גם לזכור, שאנחנו לא חושבים על זה שהרופאים הטובים באמת - מאוד עמוסים. כאשר מישהו מבקש לתקן תביעה ולהוסיף מומחה כאב, אני אומרת לו: תביא בחשבון שזה יקח עוד שנה וחצי. אמרתי לילדים שלי ללמוד את המקצוע הזה, כי מתברר שיש להם המון עבודה, אבל מי מקשיב לי", הוסיפה בהומור. בנוגע לפסיקת הוצאות אמרה קראי-גירון, כי השופטים חייבים למלא תפקיד של מחנכים, להפסיק לרחם בסוף הדיון על מי שמגישים תביעות סרק ולחשוב על מה שעבר על רופא שנאלץ להתמודד עם תביעה כזאת. סטולר אמר, כי הגיע למסקנה שאין טעם לפסוק הוצאות בתיקי נזיקין, "כי כולם סחבקים של כולם", אלא אם בכלל - אזי רק לטובת אוצר המדינה. קראי-גירון הוסיפה, כי אם מטילים הוצאות על קופת חולים או על המדינה, הן באות למעשה מהכיס של כלל האזרחים. על תקנות סדר הדין האזרחי החדשות אמרה קראי-גירון, כי "הכל תלוי בשינוי מחשבתי אצלנו השופטים" - אם כי לדבריה יש צורך לתקן את גם הצו העוסק בעניינים עליהם לא ניתן לבקש רשות ערעור. כיום ניתן לבקש זאת בנוגע לבקשות לדחיית דיונים, ו"בשער הגיא מתרככים והעליון נותן מה שלא נותנים במחוזי. כל עוד לא ישנו שם את הדיסקט, זה לא ישתנה גם אצלנו". היא צופה, שיידרשו עד שנתיים להתאקלמות של כל המערכת לכללים החדשים. סטולר אמר, כי הוא הפסיק זה מכבר לקבל תצהירי עדות ראשית ועומד על שמיעת התובעים באולם - כפי שמחייבות התקנות החדשות. לדבריו, תצהיר עדות הוא למעשה דבריו של עורך הדין ולא של התובע; הבעיה היא, העיר, שרוב עורכי הדין - למעט הוותיקים שבהם - אינם יודעים כיצד לנהל חקירה ראשית. אך בעיקרון, העדויות הללו מתנהלות במהירות. דרך נוספת של סטולר לייעל את הדיון, אמר, היא לחייב את הצדדים להציג תיק מוצגים מוסכם, כך שכולם מדברים על אותם מסמכים. קראי-גירון העירה שלעיתים היא מקבלת מאחד הצדדים תיק מוצגים מבולגן, וסטולר יעץ לה: "נורא פשוט. תגידי לעורך הדין: בוא הנה, חביבי, תן לי את התיק שלך וקח את התיק שהכנת לי. לעצמם הם מסדרים מצוין". סטולר ניסה עוד שיטה, אך הודה שלא הצליח ליישם אותה: פשרה בסגנון אמריקני. הוא הסביר, כי בארה"ב השופט אינו מכריע בנקודה כלשהי בין שני הצדדים, אלא בוחר את עמדתו של אחד מהם. המשמעות היא, שהן התובע והן הנתבע צריכים להציג את סכומי המינימום/המקסימום האמיתיים שלהם, הפערים מצטמצמים בצורה חדה והדבר מאפשר לשופט לראות מי באמת צודק. עוד התייחס סטולר למקרים בהם, כלשונו, "התובעים מתאהבים בתביעה שלהם. זה נתן להם המון עוצמה וחיים, לראות איך חוקרים את הרופא שלדעתם התרשל בטיפול בהם, והם לא מוכנים להגיע להסדר". הוא סיפר על מקרה בו ייצג כעורך דין ילדה בתביעה שהתבררה בפני השופט המחוזי דאז אליקים רובינשטיין. "אמא שלה לא הייתה מוכנה להגיע להסדר, עד כדי כך שחשבנו לבקש למנות לילדה אפוטרופוס לדין. אבל בסוף היא הסכימה, והיום יש לילדה דירה יפה בירושלים במקום דירונת קטנה".