"פעולות להגנת פועלים - לפנים משורת הדין"

המדינה חייבת להתריע בזמן אמת על סכנות באתרי בנייה ולהמשיך לפעול לצמצום מספר תאונות העבודה בענף זה. כך קובעת (יום א', 7.4.19) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז. "עבודה באתרי בנייה כרוכה ביזע, אך אסור שתהא טבולה בדם ודמעות. האחריות למניעת מפגעים ותנאי עבודה קשים רובצת קודם כל לפתחם של המעסיקים. אולם, חובתה של המדינה היא לפקח על האתרים שבהם מתבצעת העבודה, ולהתריע על ליקויים כדי להגן על הציבור", אומרת ברק-ארז. "הנושא, שהיה תחילה שקוף כמעט לגמרי מבחינת הציבור, חדר אט-אט את החומה הבצורה של ערוצי התקשורת המרכזיים, והמידע באשר למשמעויותיהן הכבדות של התאונות הרבות החל לחלחל לתודעת הכלל". ארגוני קו לעובד ומען ביקשו מבג"ץ לפני שנתיים לחייב את המדינה לקיים את התקנות, הקובעות שניתן להפסיק את העבודה באתרי בנייה מסוכנים, ובמקרה זה - יש להודיע על כך באתרים עצמם ובאתר האינטרנט של משרד הכלכלה. הם טענו, כי בפועל המדינה מפרסמת את ההודעות רק חודש וחצי לאחר הוצאת הצווים, ובכך נמשכת הסכנה לחיי הפועלים. עוד עמדו על כך שאין שילוט מתאים באתרי העבודה, וכי ההודעות אינן כוללות את פירוט הליקויים ושמות היזמים. תשובתה של המדינה לעתירה עברה מספר גלגולים, והתבססה על הטענה שיש לפרסם את הצווים בזהירות כדי שלא לפגוע בזכויות המעסיקים, ושפעולות שונות בנושא זה הן לפנים משורת הדין. לבסוף הודיעה המדינה, כי פרסמה בסוף 2018 באתר משרד הכלכלה את הצווים שהוצאו בשנים 2016-2011, וכי מעתה הם יפורסמו מיידית. לגבי פרסום שילוט באתרי הבנייה - המדינה הבטיחה לעשות מאמץ להביא לפרסום מדבקות בעברית, ערבית וסינית. המדינה הדגישה, כי צעד אחרון זה ייעשה בצורה וולונטרית וכי אין היא יכולה להבטיח שאכן יבוצע. ברק-ארז קבעה, כי העתירה מיצתה את עצמה, שכן שני סעדים ניתנו באופן מלא, והשלישי באופן חלקי. את המעקב אחרי היישום לא ניתן לעשות במסגרת עתירה זאת, וניתן יהיה לשוב ולעתור אם המדינה לא תפעל-כנדרש. היא מדגישה: "איננו שותפים לעמדתו של המשיב כי הפרסומים נעשים 'לפנים משורת הדין'. כאשר מדובר במידע שהוא כה חשוב לציבור ולהגנה עליו, דומה שהחובה לפרסם מתחייבת מהחובות הכלליות המוטלות על הרשות, ובכללן חובת ההגינות וחובת הסבירות". ברק-ארז מדגישה: "אין צריך לומר, כי ציפייתנו הברורה מהמשיב היא כי ההבטחות שהובעו מטעמו לאורך הדרך, לרבות בהודעת העידכון האחרונה שהגיש, אסור שיסתכמו במילים בלבד. הנושא שהועלה בעתירה הוא נושא מובהק של זכויות אדם. הזכויות לחיים ולשלמות הגוף, העומדות ביסודה של העתירה, הן זכויות ראשונות במעלה, והן עומדות לכל אדם באשר הוא, ללא קשר לאזרחותו, מוצאו ומינו... המדינה חייבת לעשות כל שביכולתה כדי להגן על חייהם של מי שבונים את החללים המקיפים את שגרת חיינו ומציבים קורת גג מעל ראשינו, רבים מהם כאלה שמשפחותיהם מחכות להם בארצות מולדת רחוקות". לבסוף אומרת ברק-ארז: "פעולותיה של המדינה בנושא, ובהן הטלת עיצומים כספיים כבדים על מי שנמצאו ליקויי בטיחות בתחום אחריותם, הקפדה יתרה על הפיקוח והפרסום בדבר המפרים תוך פירוט הליקויים, הן בהחלט בכיוון הנכון, וכך גם אלה שנעשו כתוצאה מעתירה זו. אף שטוב היה לו המדינה הייתה ספקנית פחות בכל הנוגע ליישומן של פעולות השילוט שלהן התחייבה, אנו סמוכים ובטוחים כי היא תדאג לכך שכל אלה אכן יוצאו מן הכוח אל הפועל, ויהיו מונגשות מבחינה שפתית לעובדי המקום". המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. השופטים ג'ורג' קרא ועופר גרוסקופף הסכימו עם ברק-ארז. את העותרים ייצג עו"ד ניקולא גדיר, ואת המדינה - עו"ד רועי שויקה.