הסניגור הציבורי בת"א בזבז לריק משאבים

הסניגור הציבורי של מחוז תל אביב, אלקנה לייסט, הגיש בקשה מיותרת לבית המשפט העליון - לאחר שהסניגוריה הגישה בקשות מיותרות לבית משפט השלום ולבית המשפט המחוזי. הדבר הביא לכך שמשאבים כספיים ושיפוטיים ירדו לטמיון - אומר (יום א', 14.4.19) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, בביקורת יוצאת דופן על הסניגוריה הציבורית בכלל ועל אחד מבכיריה בפרט. הסניגוריה מייצגת, בבית המשפט לנוער בתל אביב, קטין המואשם בשני תיקים: תיק אחד מייחס לו גניבת אופנוע, ותיק שני מייחס לו עבירות אלימות. שני כתבי האישום הוגשו באותו יום, ולכן סברה בטעות השופטת מיכל קפלן-רוקמן שמדובר באותו תיק והורתה לסגור את זה העוסק באלימות. במארס השנה הגישה המשטרה בקשה לפתוח מחדש את התיק השני. הסניגוריה התנגדה, בטענה שהסמכות לעשות זאת מצויה רק בידי בית המשפט המחוזי, אך קפלן-רוקמן קיבלה את הבקשה. הסניגוריה ערערה על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אך השופטת דבורה ברלינר דחתה את הערעור משום שמדובר בהחלטת ביניים. הסניגוריה לא ויתרה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה על הסף בידי השופט יוסף אלרון. כיוון שכך, היא עתרה לבג"ץ והפעם יוצגה אישית בידי לייסט (לצידה של עו"ד מיטל רון). סולברג דחה את העתירה באומרו, כי החלטת הסגירה לא הייתה פסק דין והחלטת הפתיחה מחדש לא הייתה ביטול פסק דין, אלא הוראה פנימית של קפלן-רוקמן למזכירות בית המשפט. סביר להניח, הוא מעיר, שאם הסגירה והפתיחה היו נעשות שתיהן בידי המזכירות - איש לא היה עותר לבג"ץ. כאן אומנם ניתנה ההחלטה בידי שופטת, אך הדבר אינו משנה את מהותה המינהלית. עוד אומר סולברג: "מטבע ברייתנו כבני אדם, אנו מוּעדים לטעוֹת. עלינו להשתדל להימנע מטעות, אך זאת יש לזכור, חקר האמת - עיקר; סדרי דין והוראות נוהל - טפל. אם יש צורך, ומסתבר שיש, ניתן בזאת תוקף מחודש לדברי הנשיא משה זמורה בערעור הפלילי הראשון שנדון בבית משפט זה: 'פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי [שחמט] שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי - להוציא כאור משפט. מוטב אומנם שעשרה רשעים ייצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? - כשהשאלה היא הוכחת האשמה ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב האשמה וכדומה'". לבסוף נוזף סולברג בסניגוריה: "יש להצר על ריבוי ההליכים ועל המשאבים השיפוטיים והכספיים שירדו לטמיון: בקשה לביטול החלטה בבית משפט השלום; ערעור לבית המשפט המחוזי; בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ועתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. טיעונים בכתב ודיונים בעל-פה (למעלה מ-100 עמודים במצטבר). משטרה ופרקליטות מזה, סניגוריה ציבורית מזה, ובתי המשפט לערכאותיהם. לא צריך היה להגיע עד הלום. לא היה יסוד לבקשה עוד מלכתחילה". השופטת דפנה ברק-ארז הסכימה עם סולברג, אך העירה שיש אי-נוחות לנוכח העובדה שנדרשו למשטרה חמישה חודשים לגלות את הטעות. השופטת ענת ברון הסכימה עם סולברג וברק-ארז. את המדינה ייצגה עו"ד לירון הופפלד.