מערב גרמניה העמידה לדין 87,765 נאשמים בעבירות בתקופת המשטר הנאצי, אך רק 9% מהם הורשעו בתיקים שהתנהלו עד 1981. מבין המורשעים, רק 182 - שהם 2.8% - הורשעו ברצח. "כאשר זוכרים שבמלחמת העולם השנייה נהרגו 13 מיליון אזרחים - כמחיצתם קורבנות השואה - זהו מאזן עגום", אומר ד"ר האנס-כריסטיאן יאש, מנהל בית ואנזה בברלין, בו התקיימה ב-1942 הוועידה לתיאום "הפתרון הסופי".
יאש דיבר (יום ו', 17.5.19) בוועידת עמותות המשפטנים ישראל-גרמניה שהתקיימה בנירנברג, באולם בו נערכו משפטי נירנברג. סקירתו המקיפה ציירה תמונה של התחמקות גרמנית שיטתית ממיצוי הדין עם הרוב המכריע של הפושעים הנאצים, שחלק גדול מהם כלל לא הועמדו לדין, זכו לטיהור, חזרו לחיי החברה ואף השתלבו בממשל המערב-גרמני. כך למשל, עד 1970 היו 54% מעובדי משרד הפנים חברים לשעבר במפלגה הנאצית, 27% היו חברים ב-ס"א (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) ו-6% היו חברים ב-ס"ס.
עוד עמד יאש על ההיבט הפוליטי הבינלאומי של שפיטת הפושעים הנאצים. הוא הראה, כי שלטונות הכיבוש האמריקניים נקטו יד רכה גם כלפי מי שהורשעו בפשעים חמורים במיוחד ונדונו למאסרים ממושכים, וכי שאלת ענישת הפושעים הפכה לכלי ניגוח במאבק בין מערב גרמניה לבין מזרח גרמניה. האחרונה קיימה הרבה יותר משפטים: ריכוז פסקי הדין בהם מחזיק 50 כרכים, לעומת 14 בלבד של המשפטים במערב - אך יאש הדגיש, כי בחלק מן המקרים במזרח היו אלו משפטי ראווה שלא עמדו בדרישות של מדינת חוק; במזרח עמד שיעור ההרשעות על 78%.
חזרו לשרת במערכת המשפט בפיו של יאש הייתה ביקורת על משפטי נירנברג, ובמיוחד המשפט הראשון של ראשי המשטר הנאצי. לדבריו, השואה הפכה במשפט זה לפשע מלחמה בלבד, למרות שמדובר בקורבנות שהיו אזרחים ולכן צריך היה לסווג אותה כפשע נגד האנושות. בעלות הברית התמקדו בראשי המשטר (ולכן תמכה האוכלוסייה הגרמנית במשפט זה - במטרה לטהר את עצמה מאחריות ולהטיל אותה על בודדים), ואפשרה לרבים אחרים להתחמק, כולל לאנשי צבא, שוטרים ופקידים בכירים. לצד זאת, הייתה למשפט נירנברג חשיבות רבה בכך שבו ננקב לראשונה המספר 5.8 מיליון של קורבנות השואה, ובכך הובלטו לראשונה ממדיה.
יאש הרחיב את הדיבור על ההימנעות הכמעט-מוחלטת מהעמדתם לדין של שופטים ועורכי דין. הוא הזכיר, כי כאשר הועמדו לדין כמה מהם באחד ממשפטי נירנברג המאוחרים, הם זוכו משום שהצליחו לשכנע את בית המשפט האמריקני שידיהם היו כבולות בידי
אדולף היטלר. אחרים לא הועמדו לדין, הסביר יאש, כי נקבע רף אשמה והוכחה גבוה מאוד, שכמעט ולא ניתן היה לעמוד בו. התוצאה הייתה שחלקם חזרו לשרת במערכת המשפט המערב-גרמנית. היה זה חלק מן ההמשכיות של האליטות, ששירתו את הנאצים והמשיכו לשרת את מערב גרמניה.
כבר ב-31.12.49 ניתנה החנינה הראשונה במערב גרמניה. היא אפשרה שלא להעמיד לדין את מי שהיו "רק" חברים בארגונים שהוכרזו כארגוני פשיעה במשפטי נירנברג, ובראשם הס"ס והגסטפו. אותה חנינה חלה גם על פושעים ששינו את שמותיהם ופתחו דף חדש בשמות בדויים. ואילו שנה מאוחר יותר נכנע הנציב האמריקני, ג'ון מק'קלוי (שכפקיד במשרד החוץ דחה את בקשת הקונגרס היהודי העולמי להפציץ את אושוויץ), ללחץ של הקנצלר קונרד אדנאור ונתן חנינה למי שנשפטו באזור הכיבוש האמריקני: עונשי המוות הומרו למאסרים, ובתוך שבע שנים שוחררו כל הנידונים.
שוויון בפנסיות לקורבנות ולפושעים יאש גם הזכיר את החוק שאישר הבונדסטאג פה אחד באפריל 1951, ואשר יצר גזירה שווה בין יהודים שאיבדו את עבודתם הממשלתית בשל חוקי הנאצים, לבין מי שפוטרו במהלך הדה-נאציפיקציה אחרי המלחמה. החוק קבע, כי אלו ואלו יקבלו פנסיות מלאות, ואף אפשר להחזיר לעבודה פקידים נאצים לשעבר. כאמור, התוצאה הייתה שלמעלה ממחצית מעובדי משרד הפנים היו בעלי עבר נאצי.
על השימוש בשפיטת הנאצים ביחסי מזרח-מערב אמר יאש, כי האנדרטה הראשונה במערב גרמניה לקורבנות הנאצים הוקמה רק ביוני 1953 - למי שהוצאו להורג בעקבות הניסיון לחסל את היטלר ביולי 1944. היה זה במקביל לדיכוי ההתקוממות האנטי-קומוניסטית במזרח גרמניה, והמטרה הייתה ליצור משוואה בין הנאצים לקומוניסטים. המזרח הגיב בפרסום רשימה של 800 שופטים ששירתו את הנאצים והמשיכו לכהן במערב גרמניה, וב-1959 ארגן המשטר תערוכה נודדת על חלקו של המשפט בפשעי הנאצים.
בשנים 1958-1951 לא התנהלו במערב גרמניה משפטים נגד פושעים נאצים; המשפט ב-1958 נגד שני אנשי איינזצגרופן (עוצבות הרצח שפעלו בברית המועצות) נבע מזיהוי מקרי שלהם. באותה שנה הוקם משרד לחקירת
פשעי מלחמה - והוקצו לו שבעה עובדים בלבד. היה עליהם לנהל מרוץ נגד הזמן, שכן בשנת 1965 עמדה לחול התיישנות על עבירת ההריגה, כך שניתן היה להעמיד לדין רק על רצח - רף גבוה מאוד. בסופו של דבר, נדחתה ההתיישנות בשלוש שנים. במזרח גרמניה, ציין יאש, פעלו השלטונות לאור עקרונות משפטי נירנברג ולכן לא חלה התיישנות על פשעי הנאצים.
בשנים 1965-1963 נערך בפרנקפורט הראשון מבין שלושת המשפטים של פושעים מאושוויץ. הנאשמים היו מהדרג הבינוני והנמוך של סגל המחנה, בעוד הממונים עליהם "הוזמנו רק כעדים ויצאו מהאולם בראש זקוף", במילותיו של יאש. בשנות ה-80 נעשה ניסיון להעמידם לדין, אבל הוא לא עלה יפה בשל מצבם הרפואי. התביעה הייתה צריכה להראות מעורבות ישירה ברצח, ולכן היה עליה להתמקד באנשי השטח. הנאשמים במשפט הראשון קיבלו עונשים קלים יותר משני הנאשמים במשפט השלישי, שהיו בעלי תפקיד מקרב האסירים במחנה ונדונו למאסר עולם, משום שנתפסו כחלק ממערך הרצח.
החוק לא חל על רצח בידי המדינה בתשובה לשאלת News1 אמר יאש, כי קשה מאוד לתת הסבר מקיף להתנהלותה זו של מערב גרמניה. "מערכת המשפט התמודדה טוב יותר עם פושעים המצויים מחוץ למערכת החברתית, עם הרוצח הסדיסט, והתקשתה להתמודד עם עמיתים לשעבר; רבים מהפקידים הנאצים הבכירים היו משפטנים. לא רצו כל כך להתמודד עם העובדה שהיו אלו אנשים רגילים ולא מרצחים סדיסטים".
אותה תופעה הייתה לגבי הוורמכט (הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה), ציין יאש: 11 מיליון איש שירתו בוורמכט, במודע לא עסקו בהם וקמה צעקה ציבורית כאשר חלקם בפשעים נחשף בתערוכה ב-1999. שוטרים שהשתתפו בגירוש יהודים הפכו לשוטרים במערב גרמניה, ולמעט בודדים הם לא הועמדו לדין - היבט נוסף של המשכיות האליטות, עליה עמד יאש.
לדעת יאש, חלק מן הבעיה הבסיסית חוזר למשפטי נירנברג, בהם כאמור הוגדרה השואה כפשע מלחמה - דהיינו כזה שלא בוצע בידי החברה האזרחית - בעוד שמבחינה עובדתית, ההפך הוא הנכון. "הקביעה הזאת השפיעה מאוד על מערכת המשפט בגרמניה", הוא טוען. בעיה נוספת הייתה שהגדרת הרצח בחוק הגרמני התאימה לרצח פלילי רגיל ולא לכזה המבוצע בידי המדינה. התוצאה הייתה, שרוצח רגיל היה נדון למאסר עולם, ואילו רוצחים מהאיינזגרופן - שרצחו מאות בני אדם - נדונו לשלוש-חמש שנות מאסר, אם בכלל הועמדו לדין.
"הייתה מעין מאפיה של מקורבים שדאגו זה לזה", מוסיף יאש. לדבריו, היו מקרים בשם שוטרים הזהירו את עמיתיהם על חקירות נגדם. ככלל, הפושעים הנאצים היו לאחר המלחמה אזרחים שומרי חוק שהשתלבו בחברה, ולא הייתה תפיסה של ניקוי אורוות באמצעות הדין הפלילי. אווירה זו החלה להשתנות רק באמצע שנות ה-60, בשל גל אנטישמיות שפקד את מערב גרמניה; אז גם נסע אדנאור לראשונה לברגן-בלזן וחנך אתר הנצחה.
לדברי יאש, "קל יותר לזכור את הקורבנות מאשר לעסוק ברוצחים". הוא הזכיר, כי בית ואנזה נפתח כאתר הנצחה רק ב-1992, בתגובה לחששות שמא גרמניה המאוחדת תהפוך לרייך רביעי. בשנות ה-80 עדיין היו בחיים שלושה ממשתתפי הוועידה, ו"לנקוב בשמות הרוצחים - זה היה דבר חדש". עד אותה עת, ההנצחה באה בעיקר מהחברה האזרחית ולא מן המדינה. עם זאת, לאחר איחוד גרמניה הועמדו לדין למעלה מ-1,000 פושעים נאצים, בזכות הארכיונים שנפתחו במזרח גרמניה ובברית המועצות לשעבר.
