חוף עין גב חוזר מהקיבוץ לציבור

בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה, דחה (יום א', 19.5.19) את בקשת רשות הערעור של הקיבוץ לביטול הצו, וציין כי "השאיפה לשמירת הסביבה החופית, כפי שזו מוגשמת באמצעות החוק לשמירת הסביבה החופית, מגלמת בחובה את הרצון לשמור על אוצרות ומשאבי הטבע ברחבי הארץ, למען יושבי הארץ ולמען הדורות הבאים, ואכיפה קפדנית של הוראות החוק... היא ראויה ורצויה, ויש לברך על מאמצי רשויות האכיפה בהקשר זה". קיבוץ עין גב הוקם בשנת 1937 כחלק מיישובי "חומה ומגדל" בחופיה המזרחיים של הכנרת במועצה האזורית עמק הירדן. לאחר מלחמת ששת הימים, החל הקיבוץ לפתח את ענף התיירות, ובכלל זאת הקים כפר נופש מדרום לשטחי המגורים של הקיבוץ. ביום 12.4.2015, הוציא המשרד להגנת הסביבה נגד הקיבוץ צו להסרת פגיעה בסביבה החופית, לפי חוק שמירת הסביבה החופית, וזאת מאחר שהציב ללא היתר בנייה כדין "מכשולים" שונים בכפר הנופש המופעל על ידו במרחק של כ-8 מטר מקו החוף. בין היתר, נדרש הקיבוץ להסיר גדרות, מבנה מסעדה ומתקנים שונים בכפר הנופש, אשר מנעו מעבר חופשי לציבור לאורך כ-2 ק"מ מרצועת החוף. לאורך ההליך המנהלי והמשפטי הסיר הקיבוץ חסימות שונות ברחבי הקיבוץ, אשר הוצבו שלא כדין ומנעו גישה חופשית של הציבור לחופי כנרת. במחלוקת נותרו גדרות כפר הנופש המנוהל על-ידי הקיבוץ, אשר הוצבו כאמור בניגוד לחוק. הקיבוץ הגיש לבית משפט השלום בעפולה בקשה לביטול צו להסרת הפגיעה בסביבה החופית, אשר נדחתה על-ידי בית המשפט, וזאת לאחר שבית המשפט ערך ביקור במקרקעין ושמע את הראיות. בית המשפט דחה את כל טענותיו של הקיבוץ, ובכלל זה טענות לפיהן חסימת המעבר החופשי נעשתה בהתאם לתוכנית ולצורכי בטיחות במקום. בית משפט השלום קבע, כי כלל המכשולים המופיעים בצו, לרבות הגדר הדרומית והצפונית הוקמו ללא היתר כדין, כי הגדרות אינן הכרחיות לצרכי בטיחות והינן חוסמות את המעבר החופשי לאורך חוף הים, ולכן לא נפל פגם בהחלטת המשרד להגנת הסביבה להוציא את צו ההסרה. ערעור שהגיש הקיבוץ לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה, תוך שסמך ביהמ"ש את ידיו על קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש השלום, לפיהן גדרות כפר הנופש פוגעות בזכות הציבור לגישה חופשית לסביבה החופית באופן המצדיק את הוצאת הצו. בהתייחס לטענת הקיבוץ כי הגדר הוקמה מטעמי בטיחות, ציין ביהמ"ש המחוזי כי הקיבוץ רשאי להקים "גדר אווירית" אשר אינה צפופה מבלי לחסום את המעבר החופשי לחוף. על פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי, הגיש הקיבוץ בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נשוא הליך זה, אשר נדחתה כאמור וצו ההסרה נותר על-כנו. טענתו המרכזית של הקיבוץ בבקשת רשות הערעור הייתה כי הגדרות נמצאות על קרקע אותה הוא חוכר מהמדינה, בין היתר לצורכי כפר הנופש, וכי התוכניות הרלוונטיות מאפשרות את גידור כפר הנופש. כמו-כן טען הקיבוץ, כי זכות הקניין שלו גוברת על זכות הציבור למעבר חופשי. המחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועמ"ש ביקשה לדחות את הבקשה, בין היתר מאחר שטענותיו של הקיבוץ כבר נדונו והוכרעו בערכאות השונות אשר קבעו כי לקיבוץ אין זכות קניינית או תכנונית המאפשרת לו לחסום את הגישה לחוף באופן שיאפשר את הגישה אליו לאורחי כפר הנופש בלבד. המדינה הוסיפה, כי "חופי הכינרת הם משאב מוגבל, ויש לשמור עליהם ככל שניתן מפגיעה ומחסימה. חופי הכנרת צריכים להיות פתוחים לשימוש ולרווחת הציבור, ובמקרה זה הוא יציקת תוכן בזכות זו אותה קובע המחוקק ובחשיבות הרבה שיש לשמירת המעבר החופשי סביב חופי הכינרת. הגנה זו על חופי הכנרת היא לזמן הווה, אך גם לעתיד לבוא, והיא נועדה לאפשר לדורות הבאים ליהנות מחופי הכנרת פתוחים וחופשיים". שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון קיבל את עמדת המדינה, דחה את בקשת רשות הערעור של הקיבוץ וקבע כי הצו שהוציא המשרד להגנת הסביבה יהא בר ביצוע החל מיום 1.6.19, למעט חלקו הנוגע לגדר הדרומית אשר נדחה לביצוע בתוך 6 חודשים מיום מתן ההחלטה. את המדינה יצגה בהליך עו"ד עדי דמתי שגיא מהמחלקה להנחיית התובעים מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה בפרקליטות המדינה, בליווי אלי גבאי, יצחק בן דוד (סמנכ"ל בכיר לאכיפה במשרד להגנת הסביבה) ועו"ד ליאורה עופרי מהלשכה המשפטית של המשרד. את קיבוץ עין גב ייצגו עוה"ד תמר איגרא ואילנה בארף-שניר.