אב ושני בניו, אשר גילו בספטמבר 2012 את שרידי גופתו של החייל הנעדר מג'די חלבי, יקבלו מן המדינה פרס של 10 מיליון דולר. כך קובע (יום ב', 3.6.19) בית המשפט העליון, בקבלו ברוב דעות את ערעורם של השלושה - איברהים קוזלי, חאלד קוזלי וסובחי קוזלי.
חלבי נעלם בחודש מאי 2005 בדרכו לבסיס בו שירת. עמותת "לחופש נולד", אשר הוקמה במקור כדי לאסוף מידע על גורלו של רון ארד, הציעה פרס של 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיביא לגילוי כל אחד מנעדרי צה"ל - ובהם חלבי. קוזלי גילו את שרידי הגופה ביער ליד עספיא, בו עבדו, והתקשרו למשטרה בלא לציין שייתכן שמדובר בעצמותיו של חלבי. השרידים זוהו לאחר בדיקות מדעיות, המדינה - אשר מימנה את "לחופש נולד" - סירבה להעניק להם את הפרס, ותביעתם נדחתה בבית המשפט המחוזי בחיפה.
במהלך הדיון בערעור, הציעו השופטים
ניל הנדל,
יצחק עמית ו
ג'ורג' קרא פשרה לפיה המדינה תשלם לקוזלי "סכום מכובד"; השלושה הסכימו, המדינה סירבה - וכעת יהיה עליה לשלם את הפרס במלואו. את פסק הדין העיקרי כתב הנדל, קרא הצטרף אליו, בעוד עמית סבר בדעת מיעוט שיש לדחות את הערעור. השופטים - בעיקר הנדל ועמית - עוסקים בהרחבה בסוגיות של הצעה וקיבול, דיני חוזים ומשפט מינהלי.
הנדל אומר כי כעובדה - קוזלי (תושבי דליית אל-כרמל, בה התגורר חלבי) ידעו על הפרס, סברו שייתכן שמצאו את שרידי הגופה ולכן התקשרו למשטרה. השלושה אכן נתקלו במקרה בעצמות, אך אין בכך כדי לשלול את זכאותם לפרס - כפי שעולה מניתוח הצעת הפרס והפרסומים סביבה. הנדל גם דוחה את טענת המדינה, לפיה הפרס נועד רק לתושבי חוץ, והוא מסכם בנקודה זו: "לפנינו אפוא דגם קלאסי של הצעה לציבור וקיבולה בהתנהגות, כפתור ופרח וגביע".
הנדל דוחה טענות נוספות שהעלתה המדינה, כקווי הגנה נוספים. המדינה טענה, כי הצעת הפרס פקעה בשל חלוף הזמן מאז פורסמה. אולם הנדל אומר שחלפו תשעה חודשים בלבד מאז הפסיקה המדינה לפרסם את הפרס (בינואר 2012) לבין מציאת הגופה - ולכן אין לומר שחלף פרק זמן סביר המלמד על ביטול ההצעה, במיוחד כאשר זוכרים שמדובר בבקשת מידע על חיילים שנעדרו במשך שנים.
עוד טענה המדינה, כי היא חזרה בה מן ההצעה - כפי שבא לידי ביטוי בהפסקת מימונה של "לחופש נולד" ובהפסקת פעילותה (הגם שהעמותה לא פורקה). על כך אומר הנדל, כי הוכח שהמדינה עצמה ראתה את הפרס כבלתי תלוי בעמותה; וקשה להבין מדוע עניין שהיה כה חשוב למדינה, בטל לשיטתה מהרגע בו פסק לפעול המנגנון הטכני של העמותה. הוא גם מציין, כי בכל ההודעות והידיעות על הפסקת פעילות העמותה, בתחילת 2012, הודגש שהמדינה ממשיכה במאמציה לאתר את הנעדרים ולא נאמר דבר על ביטול הצעת הפרס.
לבסוף טענה המדינה, כי היא יכולה להשתחרר מהחוזה עם קוזלי - אך הנדל דחה גם טענה זו. הוא אומר, כי במקרה זה לא מתקיימים התנאים החריגים המאפשרים לרשות מינהלית להשתחרר מחוזה: קיומו אינו מהווה פגיעה באינטרס ציבורי חיוני, והנסיבות לא השתנו. גם אין מקום לטעון שאכיפת החוזה אינה צודקת; טענה זו תתקבל רק במקרים חריגים ביותר כאשר מדובר בחיוב כספי. הנדל מסכם באומרו, שיש מן הצדק בתוצאה אליה הגיע - למרות שלכאורה קוזלי יקבלו סכום עתק ללא השקעת מאמץ מיוחד: המדינה קיבלה את ידיעת הזהב על גורלו של חלבי, היא שקבעה את תנאי הפרס וצריכה לעמוד בהם (ועליה להפיק לקחים לעתיד) והתוצאה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת על הרשות.
בהצטרפו לדעתו של הנדל אומר קרא, כי הצעת הפרס נותרה בעינה גם לאחר הפסקת פעילות העמותה והאדם הסביר לא צריך היה להסיק שהיא בוטלה. המדינה היא שעמדה מאחורי העמותה, מדגיש קרא. הוא גם מקבל את עמדתו של הנדל, לפיה הפנייה למשטרה מהווה קיבול של הצעת הפרס.
במרכז דעת המיעוט של עמית עומדת קביעתו, לפיה לא השתכלל חוזה בין הצדדים, משום שהדיווח למשטרה, חודשים ארוכים לאחר שהעמותה שהציעה את הפרס הפסיקה את פעילותה, אינו יכול להוות "קיבול" להצעת הפרס. בשל כך סבר עמית, כי מן הראוי היה שקוזלי יקבלו פרס נכבד - אך לא 10 מיליון דולר. לדברי עמית, העובדה שקוזלי התקשרו למשטרה ולא לעמותה - אליה התבקשו במפורש בעלי המידע להתקשר - היא משמעותית ומלמדת על העדר קיבול מצידם של הצעת הפרס. גם נוסח הפנייה מלמד, שהם סברו שמדובר בממצא חשוד רגיל ולא בשרידי גופתו של חלבי.
לבסוף מעיר עמית, כי מתן פרס כה גדול בנסיבות אלו, מהווה עשיית עושר ולא במשפט. הוא מותח ביקורת קשה על התנהלותה של המדינה סביב פעילות העמותה: פעילותה הורחבה גם לעניינו של חלבי למרות שלא לכך נועדה, היועץ המשפטי לממשלה התריע שיש בעייתיות בפעילות דרך העמותה, הפרס אמור היה להיות עד 10 מיליון דולר ולא סכום זה, המדינה לא הודיעה מה יעלה בגורל הפרס עם הפסקת פעילות העמותה, היא לא נתנה לקוזלי מענה מספק, היא דרשה שישלמו אגרה מלאה על תביעתם (250,000 דולר), ויתרה על שמיעת העדים במחוזי ודחתה את הצעת הפשרה של העליון.
הנדל וקרא קבעו, כי על המדינה לשלם לקוזלי 38.8 מיליון שקל - לפי השער היציג ביום מציאת הגופה - בתוספת ריבית והצמדה מאז ועד היום, דהיינו למעלה מ-50 מיליון שקל. המדינה תשלם גם הוצאות בסך 100,000 שקל. את קוזלי ייצגו עוה"ד רחל בן-ארי, יובל אדלר, מוחמד לוטפי ועדי ערמן, ואת המדינה - עוה"ד
לימור פלד, שלומית שושני-קפלן ואיתן צור.
