שופטת בית המשפט העליון בדימוס, איילה פרוקצ'יה, חייבה את חברת DNQ נתונים איכותיים שבבעלות קרנות הפנסיה הוותיקות לשלם 23 מיליון שקל לחברת DCL שבבעלות פתחיה מנקין, על עבודתה בטיוב נתונים שלהן. פסק הבוררות של פרוקצ'יה הוגש (16.6.19) לאישור בית המשפט המחוזי בתל אביב.
כאשר נקלעו קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הוותיקות, בתחילת שנות ה-2000, למשבר שאיים על קיומן והצריך הזרמה ממשלתית של 78 מיליארד שקל, היה צורך לארגן את מאגרי הנתונים שלהן כבסיס להסדרים עימן. לשם כך הקימו הקרנות את חברת DBQ, אשר מומנה בסופו של דבר בידי המדינה. חברה זו השקיעה 240 מיליון שקל בהקמת התשתית לטיוב הנתונים, ובשנת 2004 היא חתמה על הסכם עם DCL לביצוע בפועל של העבודה.
DBQ שילמה ל-DCL לאורך השנים 9 מיליון שקל תמורת עבודתה, מתוכם מיליון שקל כמקדמה על חשבון התשלום הסופי. אולם ביולי 2006 הודיעה DBQ על ביטול ההסכם, בעקבות בדיקה של משרד רואי החשבון קסלמן אשר הצביע על ליקויים ניכרים בעבודתה של DCL. האחרונה טענה, כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין, וכי מגיע לה תשלום של 193 מיליון שקל - כשיעור מסכום החיסכון שעבודתה הניבה ל-DBQ.
קביעתה המרכזית של פרוקצ'יה (בפסק שניתן בחודש ינואר) הייתה, כי אכן לא היה בסיס לביטול החוזה, וכי לביטולו "נלווה בנסיבות העניין טעם רע", שכן בצעד זה ביקשה DBQ ניסתה להתחמק מחובתה לבחון האם מגיע ל-DCL תשלום מלא או חלקי. בניגוד לטענתה של DBQ, שיטת הטיוב של DCL הייתה חדשנית כפי שזו הציגה בעת חתימת החוזה ביניהן ולכן אין עילת הטעיה לביטולו. יתרה מזאת: DBQ אף השלימה את רוב פרויקט הטיוב תוך שימוש בשיטה של DCL. פרוקצ'יה גם דחתה את הטענה כאילו שיטתה של DCL לא הניבה חיסכון כעילה לביטול החוזה, באומרה שהצדדים השאירו במכוון בצריך-עיון את השאלה האם שיטה זו תוביל לחיסכון - שכן החוזה קבע שיטת תשלום לשתי האפשרויות.
לצד זאת, דחתה פרוקצ'יה את התחשיב של DCL לחישוב התמורה המגיעה לה. היא העדיפה בסופו של דבר לקבוע את התמורה על בסיס אומדן - 10% מעלות פרויקט ההכנה לשימוש בנתונים המטויבים. מאחר שהפרויקט עלה כאמור 240 מיליון שקל, חויבה DBQ לשלם 24 מיליון שקל - בניכוי המקדמה בסך מיליון שקל שכבר שילמה. פרוקצ'יה גם דחתה את התביעה שכנגד שהגישה DQB, לפיצוי של 10 מיליון שקל על הנזקים שלטענתה נגרמו לה במהלך ההתקשרות בין הצדדים.
