איתי שטרום, איש שוק ההון שהורשע בפרשת הרצת מניות אי.די.בי שבמרכזה עמד
נוחי דנקנר, יזכה לשחרור מוקדם. ועדת השחרורים תוכל לשחרר אותו במחצית השנייה של חודש יולי, תשעה חודשים לאחר שהחל לרצות את עונשו.
נשיא המדינה, ראובן ריבלין, קיבל (26.6.19) את המלצת שר המשפטים,
אמיר אוחנה, וקיצר את עונש המאסר שהוטל על שטרום, אשר נדון בבית המשפט העליון לשנתיים מאסר. לשכת הנשיא מסרה, כי ההחלטה התקבלה במסגרת מתווה שנת ה-70, ועל-פי המאפיינים שנקבעו בו, לפיו קוצרו מאסרים של מי שנדון לעונש מאסר ראשון של עד שנתיים וריצה לפחות שליש ממאסרו.
דנקנר ושטרום הורשעו בהרצת מניות אי.די.בי ערב הנפקת הקונצרן בפברואר 2012, שהייתה בעלת חשיבות רבה בנסיונו של דנקנר לשמר בידיו את השליטה בו. במרכז הדיון עמדה השאלה, האם המדינה הוכיחה שהעסקות בהן רכש שטרום מניות אי.די.בי ב-15 מיליון שקל נעשו בכוונת מרמה או מסיבות כלכליות לגיטימיות.
הראיות העיקריות שציין בית המשפט העליון לחובתם של דנקנר ושטרום היו: היקף הפעילות החריג מאוד של שטרום (באמצעות חברת ISP) במניות אי.די.בי בימי ההנפקה; התערבותו של דנקנר לטובת שטרום בבנק הבינלאומי כך שיקבל קו אשראי של 15 מיליון שקל לביצוע הרכישות; הפניית חמישה משקיעים (
יוסי ויליגר,
אילן בן-דב, צביקה בארינבוים, גלעד טיסונה ושמעון וינטרוב) בידי דנקנר אל שטרום כדי שירכשו את מניות אי.די.בי; עשרות השיחות והמסרונים שהחליפו בימי ההנפקה; וגרסתו ושתיקתו של דנקנר בחקירה.
העליון אמר על שטרום, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי בתל אביב בנוגע לחלקו בתוכנית המרמה וכי בצדק נדחו ההסברים המיתממים (כלשונו) של השניים. טענתם ולפיה מדובר במקריות בלבד - היא אבסורדית. העליון קבע, כי יש די ראיות נגד שטרן גם בלי עד המדינה הבעייתי
עדי שלג, וניתן להסתפק בדברים שאמר הלה לפני שהפך לעד מדינה.
בנוגע לעונש אמר העליון: "על אף שננקטה בו [בגזר הדין] לשון חריפה נגד מעשיהם של דנקנר ושטרום ועל אף הדגשת הצורך המובהק במיגור עבריינות צווארון לבן בכלל ועבריינות בשוק ההון בפרט, גישה זו לא מצאה ביטוי הולם בעת גזירת העונשים". לדברי העליון, מדובר באחת מפרשיות התרמית החמורות והחריגות בשוק ההון שהתגלו בשנים האחרונות, ואשר יצרה תמונת מצב מסולפת שעמדה בניגוד למצבה הקשה של אי.די.בי. הפגיעה של השניים בערכים המוגנים הייתה דרמטית, אך המחוזי לא נתן משקל מספיק לצורך הרתעה הנובע מכך שמדובר בעבירות שהמניע לביצוען היה כלכלי.
