תיאטרון אל-מידאן בחיפה אינו זכאי לתמיכה ממשרד התרבות והספורט, משום שהוא אינו עומד בקריטריונים למתן תמיכה כזאת. פעילותו כה מועטה, עד שלמעשה אין במה לתמוך. כך קובע (יום ב', 22.7.19) המשנה לנשיאת בית המשפט העליון,
חנן מלצר.
בשנת 2014 העלה התיאטרון הצגה המתארת את חוויותיו בכלא של וליד דקה, אשר רצח את החייל משה תמם ונדון למאסר עולם. בעקבות הסערה הציבורית שעורר הדבר, הורתה השרה
מירי רגב שלא להעניק לו מקדמות נוספות על חשבון התמיכה לשנת 2015. התיאטרון עתר לבג"ץ, ובמארס 2016 נחתם הסכם פשרה שגם הסדיר את התמיכות לעתיד. התיאטרון אמור היה לקבל 2.2 מיליון שקל בשנה.
בסוף 2016 אישרה ועדת התמיכות של משרד התרבות את המשך התמיכה באל-מידאן, בכפוף לכך שיגיש דוחות ביצוע לשנים 2015 ו-2016. הדוחות לימדו, כי פעילותו הייתה מצומצמת מאוד ורחוקה מזו הנדרשת בנוהל התמיכות של המשרד. לפיכך, ולאחר שנערך שימוע לנציגי התיאטרון, נשללה ממנו התמיכה לשנים 2017-2016. בעקבות זאת עתר התיאטרון לבג"ץ, אשר הורה למדינה לנמק מדוע לא תודה שהעיכוב בהעברת הסיוע ל-2015 הוא שגרם לירידה החדה בפעילות בשנים הבאות.
מלצר קובע, כי לא היה קשר סיבתי בין העיכוב ב-2015 לבין הירידה בשנתיים שלאחר מכן. לדבריו, לשונו של הסכם הפשרה מלמדת, שהתיאטרון היה זכאי לפיצוי רק אם העיכוב ב-2015 פגע בו באותה שנה עצמה. גם האיסור להעניק תמיכת יתר תומך בפרשנות זו, שכן קבלת פרשנותו של התיאטרון - משמעותה שהוא יקבל בשנים הבאות תמיכה תמורת פעילות קטנה מן הנדרש.
לדברי מלצר, התיאטרון לא קיבל תמיכה ב-2016 לא בשל האירועים ב-2015, אלא משום שבשנה זו פעילותו הייתה אפסית, כפי שהוא עצמו דיווח. "אין להעניק כספי תמיכה כאשר כמעט ואין במה לתמוך", הוא מדגיש. העדר הפעילות נבע מהחלטה ניהולית של התיאטרון, ולא מהעיכוב בהעברת הכספים ב-2015. לאורך 2016 היו לתיאטרון עודפים של למעלה מ-700,000 שקל, בהם יכול היה להשתמש; והתמיכה מהווה רק 32% מתקציבו. בנסיבות אלו, אין זה סביר שהתיאטרון יכול היה לקיים בשנת 2016 רק חמש הצגות לעומת 160 בשנה הקודמת.
הנשיאה
אסתר חיות מציינת, כי התיאטרון בחר שלא להגיש עיקרי טיעון לאחר שהוצא הצו על תנאי ושלא לספק הסברים - גם בדיון - לממצאיה של ועדת התמיכות. השופטת
יעל וילנר הסכימה גם היא עם מלצר. את התיאטרון ייצגו עוה"ד
וליד כבוב ומוחמד כבוב, ואת המדינה - עו"ד עמרי אפשטיין.
