בית המשפט העליון מגביר את ההגנה על פרטיותו של אדם המגיש תביעה. השופטים
יצחק עמית ו
דוד מינץ קובעים (יום ג', 23.7.19), כי אין מקום לכלל אוטומטי בסגנון "תבעת - גילית", אלא יש לאזן בין הזכות לפרטיות לבין הצורך לגלות מידע לצורך עשיית הצדק. השופט
אלכס שטיין סבור, בדעת מיעוט, כי יש להותיר על-כנו עיקרון זה. המשמעות היא ביטול ההלכות הקודמות בנושא זה.
העיקרון הקודם גובש במספר פסיקות של בית המשפט העליון, בעיקר בידי השופטים
סלים ג'ובראן (יחד עם
אליעזר ריבלין ו
אליקים רובינשטיין),
דליה דורנר ו
צבי זילברטל (בהחלטות יחיד). על-פי ניסוחו של ג'ובראן, "במאזן בין זכות הפרטיות של תובע ובין זכותו של נתבע לנהל הגנתו והאינטרס החברתי בעשיית צדק, תגבר דרך כלל זכותו של האחרון", ובפני התובע "תמיד שמורה האפשרות לסגת מן התביעה ולהגן בכך על פרטיותו".
עמית הסתייג מפסיקה זו עוד בהיותו שופט מחוזי, וכעת הוא פוסק בצורה המרחיבה את ההגנה על הפרטיות. הוא אומר, כי אכן ככלל - בעצם הגשת התביעה מוותר התובע על פרטיותו. אולם אין להרחיק לכת ולומר שבכך הוא "מתפשט" מכל זכות לפרטיות או לחיסיון שעומד לזכותו כבעל החיסיון. ההלכות הקיימות מכניסות תובעים לבעיה אמיתית, שכן הם עלולים לוותר על תביעה צודקת רק כדי שלא לחשוף מידע אישי - ויש בכך משום פתח להפעלת לחצים עליהם.
עמית מציג גישה שונה: "גם כאשר מדובר בתובע, עלינו להפעיל את נוסחת האיזון או את 'מקבילית הכוחות' ולפיה ככל שעוצמת הרלוונטיות של המסמך המבוקש גבוהה, וככל שהראיה חיונית עבור בעל הדין שכנגד, וככל שלא ניתן להשיג ראיות חלופיות - יינתן לכך משקל בהחלטת בית המשפט אם להורות על הסרת החיסיון היחסי.
"במסגרת 'מקבילית הכוחות', יש ליתן משקל לכך שמבקש החיסיון הוא תובע. בשל כך, נקודת הפתיחה - אך לא נקודת הסיום - במסגרת איזון האינטרסים, קרובה יותר לאינטרס של גילוי האמת מאשר לחיסיון. אך העובדה שמדובר בתובע אינה קונקלוסיבית [מכרעת], ואין בה, בבדידותה וכשלעצמה, כדי להכריע את הכף כל אימת שתובע מעורר טענה לחיסיון, או לפגיעה בפרטיות או בערך מוגן אחר". כאמור, מינץ תומך בגישה זו.
שטיין סבור, כי אין לשנות ולו במעט את העיקרון "תבעת -גילית", הנחוץ לעשייה השיפוטית כמו חמצן לגוף. "כל בקשת סעד משפטי מקפלת בתוכה בקשה כי בית המשפט יברר ויקבע את העובדות השייכות לעניין; ותובע המבקש זאת מוותר מכללא על כל טענה בדבר חיסיון או סודיות שקבלתה עלולה לסכל את קביעת העובדות הללו כהווייתן. עיקרון זה מחייב אפוא את התובע לבחור בין הגשת תביעתו - שאז יראוהו כמי שוויתר על החיסיון והסודיות בנוגע למידע הדרוש לבירור התביעה - לבין זכותו לשמור על החיסיון והסודיות כאמור. לכן, משבחר התובע לתבוע - ויתר על זכותו זו", אומר שטיין.
לצד זאת מסכים שטיין, כי יש למנוע מצב בו עיקרון זה ינוצל לרעה. לדעתו, "טוב נעשה אם נסמן בבירור את הגבולות לעיקרון 'תבעת - גילית' ובהתבסס על גבולות אלה נכיר בהדרגה
בחריגים לעיקרון זה, שגם אותם נגדיר באופן ברור". במקרים חריגים אלו, לא יידרש השופט לאזן בין זכויות שונות - כפי שמציע עמית - אלא יותיר על-כנו את החיסיון.
בג"ץ קיבל פה אחד את עתירתה של תובעת בטענה להטרדה מינית, על החלטות בית הדין האיזורי ובין הדין הארצי לעבודה, אשר חייבו אותה לחשוף רישומים של הפסיכולוגיות שטיפלו בה. עמית קובע, כי זהו מקרה נדיר המצדיק התערבות בהחלטות בתי הדין לעבודה. החוק קובע חיסיון ליחסי מטופל-מטפל, מהסיבה הברורה של הרצון לאפשר טיפול מיטבי. העיקרון חשוב עוד יותר כאשר מדובר בנפגע של עבירת מין, בשל האינטרס הציבורי בשיקומו - הכרוך בטיפול נפשי. בוודאי שהדברים אמורים בהליך אזרחי, ולא כאשר מן הצד השני ניצבת זכותו של נאשם להגן על עצמו.
שטיין הסכים עם מסקנתו של עמית, באומרו שזהו מקרה חריג בו אין לקבל את עקרון "תבעת -גילית". הוא גם סבור, שיש ליישם ככלל את אותה גישה כאשר מדובר בתיקים פליליים בגין הטרדה מינית. לאור זאת נקבע, כי הרשומות של הפסיכולוגים לא יימסרו לחברה הנתבעת. את העובדת ייצגו עוה"ד
אבי סרוסי, ליאת שושן-ברק ו-ורדית אבידן; את הנתבעים - חברת לב מדיה גרופ ועובדים בה - ייצגו עוה"ד קליה קליין ומיטל אמנט-שטרמר; ואת מכון א. טמיר לפסיכותרפיה (בו טופלה) - עוה"ד עופר דורון וערן קמרט.
