העליון קובע כללים לתקיפה עקיפה במחוזי

בית המשפט העליון קובע לראשונה (יום ה', 1.8.19), כי תקיפה עקיפה תיבחן בכל מקרה לגופו, וכי אין מקום להרחבה כללית או לצמצום כללי של השימוש בכלי זה. עד כה התייחס בית המשפט העליון לנושא רק בדעות של שופטים יחידים. תקיפה עקיפה משמעותה, כי בית משפט הדן בעניין שהובא לפניו, רשאי להכריע בשאלה מזדמנת שהכרעתה דרושה לצורך אותו עניין, וזאת על-אף שהיא מצויה בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. השופטת דפנה ברק-ארז סברה, כי יש להותיר את "סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון כעניין שבגררא, כאשר הדבר נדרש, בסוגיות המצויות בסמכותו הייחודית של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק". לעומתה סבר השופט אליקים רובינשטיין, כי "שיקול דעתם של בתי המשפט השונים צריך להיות מופעל תוך צמצום ככל הניתן של אפשרויות תקיפה עקיפה". השופט נעם סולברג - בהסכמת השופטים יעל וילנר ואלכס שטיין - מאמץ את דרך הביניים שהציג הנשיא אשר גרוניס, ולפיה כל מקרה ייקבע לגופו. באותה גישה נקט שופט העליון בדימוס יצחק זמיר: יש להימנע מתקיפה עקיפה "כאשר ההחלטה המינהלית מעוררת שאלות נכבדות של מדיניות משפטית, חברתית או מדינית; כאשר יש לה השלכה רחבה וחשובה; כאשר קיים חשש מפני ריבוי הכרעות סותרות באותו עניין על-ידי בתי משפט שונים; כאשר מהות העניין הנדון הולמת יותר ביקורת ישירה; כאשר קיים אינטרס ציבורי אחר האומר כי בנסיבות המקרה ראוי לקיים ביקורת ישירה ולא ביקורת עקיפה". על כך מוסיף סולברג: "יש ליתן את הדעת אף על שאלת מרכזיותן של הטענות שנטענו בתקיפה עקיפה ביחס ליתר הטענות שנטענו במסגרת אותו הליך. הסמכות לדון בשאלה נגררת, קמה מקום שבו השאלה מתעוררת בדרך אגב" - ולא כאשר היא מרכזית באותו עניין. סולברג מעיר, כי בכך הוא מאמץ את גישתו של השופט מני מזוז. הדברים נאמרו בהחלטתו של סולברג לקבל את ערעורה של מקורות נגד שמונה רשויות מקומיות, על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופט יחזקאל קינר) בנוגע לתשלום שגובה מהן החברה. מקורות גובה תשלום תמורת מים מרשויות שלא הקימו תאגידי מים וביוב, והתשלום כולל רכיב של "שיקום, חידוש ופיתוח מערכות מים וביוב". בשנת 2013 עמד רכיב זה על 42 אגורות לכל מטר מעוקב. קינר קבע, כי רכיב זה לא היה סביר בשנים 2012-2010 והורה להעמידו על 42 אגורות גם לאותה תקופה. סולברג אומר כי טענותיהן של הרשויות היו בבחינת תקיפה עקיפה של תעריף המים - ולא היה מקום לדון בהן במסגרת אותו הליך, שכן הסמכות היא בידי בג"ץ. מדובר בתעריף מורכב, שכל שינוי בו משפיע על המכלול שלו ועל משק המים. אין זה נושא צדדי העולה בדרך אגב, אלא נושא מרכזי שעמד בבסיס עמדתן של הרשויות. יתרה מזאת: הרשויות בחרו במודע שלא לתקוף במישרין את התעריף, אלא עשו דין לעצמן ולא שילמו רכיב זה מתוכו - ובוודאי שאין לאפשר להן תקיפה עקיפה שלו. סולברג מצא גם טעויות לגופו של פסק הדין שנתן קינר, ובעיקר - התעלמותו מעדותו של גלעד פרננדס, מנהל מחלקת כלכלה ברשות המים, אשר הסביר בצורה מפורטת כיצד נקבע רכיב השיקום בתעריף. קינר גם התעלם מפסיקת העליון בנוגע לאופן קביעת תעריפיה של מקורות, ומכך שרשות המים פעלה בהתאם לאותה פסיקה. סולברג קבע, כי התיק יוחזר למחוזי לצורך המשך בירור תביעתה של מקורות נגד אותן רשויות. את מקורות ייצגו עוה"ד יצחק יערי ושרון קורביץ; את הרשויות ייצגו עוה"ד אריאל ארונוביץ, הנריק רוסטוביץ, וגיה קאסם, ליאת שני-דיכובסקי, בני סעדון, עופר רזניק ובן-שפר; ואת רשות המים - עו"ד ברק מימון.