"אולי אפשר שפעם, ביום מן הימים, יחדלו ראשי המערכת המשפטית להתבצר ולצופף שורות - תוך שילוח חיצים בוערים באמצעות כלי התקשורת - כל אימת שבא מי שמבקש לשנות?". כך כותב שר המשפטים,
אמיר אוחנה, במאמר לביטאון "עורך הדין" של לשכת עורכי הדין לקראת פתיחת שנת המשפט בשבוע הבא.
אוחנה שב ומצטט את ביקורתם של כמה מבכירי השופטים והמשפטנים בישראל על האקטיביזם השיפוטי ועל מה שמתואר כפוליטיזציה של בתי המשפט. הוא מצטט את הנשיא המנוח של בית המשפט העליון,
משה לנדוי; את
יעקב מלץ המנוח, שהיה שופט בעליון ו
מבקר המדינה; וטוען שדברים דומים אמרו בין היתר
מאיר שמגר,
מנחם אלון, חיים הרצוג וראובן ריבלין.
לדברי אוחנה, "את תמימותי המשפטית איבדתי כשראיתי הרכב שופטים שגזר מאסר עולם על אדם שלעניות דעתי יש יותר מספק סביר באשמתו, לאחר שבזמן שהעיד וזעק לחפותו הרשה לעצמו ההרכב לנמנם, להירדם, לגלוש באינטרנט, ובלבד שלא לשמוע את זעקתו". הוא אינו אומר באיזה מקרה מדובר ומה הייתה התוצאה הסופית בתיק. לדבריו, בעקבות אותו מקרה הוא חשב על התועלת שתצמח מתיעוד חזותי וקולי של הדיונים בבתי המשפט.
עוד אומר אוחנה, כי הוא יוצא מתוך הנחה שישמש כשר המשפטים גם לאחר הבחירות הקרובות, וכי המשימה החשובה ביותר בעיניו היא השבת אמון הציבור בבתי המשפט. בהקשר זה הוא שב ושואל רטורית: "האם אמירותיהם הביקורתיות של אנשי הציבור כלפי מערכת המשפט הן שחוללו את הירידה באמון הציבור כלפי מערכת המשפט, או שהן למעשה מבטאות אותה?".
לדברי אוחנה, "בהחלט אני ער לעובדה המצערת שבחלק מהמקרים המערכת המשפטית רואה לעצמה חובה, בעיקר כשהמחוקק גורר רגליים ונמנע מלעסוק בסוגיות כאלה ואחרות מסיבותיו, לקבל את ההחלטה במקומו. אלא שכשהמחוקק טועה, במעשה או במחדל, יש לציבור הכוח להחליף אותו בכל ארבע שנים (או בכל שנתיים, או, למרבה הצער כפי שנוכחנו לאחרונה, בכל כמה חודשים...). אין מקבילה ליכולת הזאת ככל שהדבר נוגע לגורמי מערכת המשפט". הוא אינו אומר מהי המסקנה המעשית שלדעתו יש לגזור ממצב זה.
