בסיום שתי מערכות בחירות, החברה הישראלית לפלגיה, חייבת בחשבון נפש ובתהליך תשובה. מנקודת מבט יהודית כולם חייבים בתשובה, גם הצדיקים, כל אחד על-פי דרכו. לא באתי להצביע על הטעון תיקון, אלא להציע מבט רענן ופשוט, על יסודה הפלאי של האפשרות לתשובה. המושג "חזרה בתשובה", כמו מושגים רבים אחרים בשיח הרווח, נלכד עם השנים, בדימוי צר ואף שגוי.
בספרו החדש, של
מיכה גודמן שראוי לברך עליו, "חזרה בלי תשובה" נכתב: "בדיכוטומיה הישראלית הרווחת, כל מי שמחפש לחדש מגע עם המסורת נתפס כחוזר בתשובה. זהו אדם שמצא את "התשובה" בניגוד לאדם שניתק מגע עם המסורת המכונה: "יוצא בשאלה". (עמוד 186) במילים אלה, התוכן העיקרי של המילה 'תשובה' מכוון לממד של תשובה לשאלה. דווקא במקור התנ"כי, המוקד העיקרי בתופעת ה'תשובה' מכוון לממד סמנטי אחר, מושתת על מושג השיבה, ככתוב: "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה...ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוהיך שמה." (דברים, ל' א-ג) בחיבור הזה שבין החזרה בתשובה לבין יכולת השיבה כתופעה אנושית חידתית, טמון רז גדול ובו תרומתה הייחודית של השקפת העולם היהודית לכלל האנושות.
בחזרה בתשובה, כמפגש של שאלה עם תשובה, אין ממד פלאי: אדם שמציקה לו שאלה פוגש באדם או בדרך שיש בידם תשובות. כשמדובר בתופעת השיבה, בהכרה שאין דרך חזרה לאחור ואת הנעשה אין להשיב, מתעורר הממד הפלאי הטמון באפשרות התשובה. זה לא אירוע מכני, כמו למשל אתחול מחדש, (restart) למחשב שנתקע. באתחול מחדש לא נוצר דבר חדש. בבשורת התשובה יש משהו בראשיתי, אותו ביטאו חז"ל באמירה שתשובה קדמה לבריאת העולם. לזה מייחסת השפה הקבלית את הכינוי 'רז' והוא שונה מן הסוד. את הסוד יש מי שיודע ושומר לעצמו מבלי לגלות. את הרז אין איש יודע. מדובר במסתורין. תופעת התשובה כרז פלאי, טמונה בכך שבאמת על-פי הטבע היא אינה אפשרית, כפי שהיטיב לתאר המשורר חליל ג'ובראן: "הנהר לפני כניסתו אל הים, אינו יכול לשוב לאחור."
משבר השיבה, הוא מוטיב חוזר ונשנה בספרות העולם: האדם שיצא ממקומו, מבקש לשווא לשוב אל מקומו. המסר החוזר ומודגש מתבטא בגילוי הטרגי של אי-האפשרות לממש את כמיהות השיבה, הרי המציאות השתנתה, האנשים השתנו, המקום השתנה, הכל משתנה, לא רק מבחינה פיזית גם מבחינה נפשית. השיבה איננה אפשרית והכמיהות לשיבה אל מה שהיה, נכזבות. גם אודיסיאוס שהצליח לשוב לביתו לאחר עשרים שנות תלאות מלחמה ומסעות היה זקוק להתערבות האלה אתנה שהאריכה לו ולפנלופה אשתו את ליל השיבה הראשון. גם בסיפור "מלך האריות" הכל כך מוכר: שיבתו של סימבה מ'אקונה מטטה' אל ארץ אבותיו, היא ביטוי למגבלות השיבה. סימבה מוצא עצמו שב אל מקום חרב ורק תפנית פלאית כגילוי גאולה, משיבה את המקום לחיותו הקודמת. את הממד הפלאי שמעל לטבע מדגיש רעיון התשובה התנ"כי ובו הבשורה הגדולה לאדם.
הרב אלחנן סמט, בשיעור על מגילת רות, נתן המחשה להיבטיה של התשובה כתהליך שמעל מגבלות הטבע. לנעמי השבה משדה מואב, לא הייתה תקווה. את הייאוש הכרוך בהכרת אי-אפשרות השיבה ביטאה עם שובה לעיר: "אני מלאה הלכתי וריקם השיבני אלוהים". את שהיה אין להשיב, כבר לא יהיו לה ילדים חדשים. כשנולד בן לרות כלתה, נוצרה תפנית בתקווה חדשה: מבחינת הטבע, הבן לא נולד לנעמי. אבל בעיני כותב המגילה נוצרו התנאים לסוג של תיקון: "ותקראנה לו השכנות שם לאמור יולד בן לנעמי, כי כלתך אשר אהבתך ילדתו, אשר היא טובה לך משבעה בנים." בשורת התנ"ך, היא הבשורה הטמונה באפשרות התיקון בממדים שמעבר למגבלות הטבע.
בבשורת התשובה כמהלך פלאי, מצוי המענה לתסביך האנושי המכונה בפי
עמוס עוז: "מחלת השחזרת", זו בתפיסתו הכמיהה הבלתי אפשרית לשוב לאחור אל מה שהיה פעם. בהרצאתו האחרונה, סיפר: "לפני קצת יותר מעשרים שנה פגשתי בפריז אינטלקטואל פלשתיני, הוא היה אז כבן שלושים. מיד כשלחצנו ידיים אמר: אני מליפתא...והאיש הזה אומר לי כך: לא מעניין אותי מי ישלוט בפלשתינה, אני לא רוצה לגרש את היהודים, אני לא רוצה לנקום בכם, אני רוצה את הבית שלי...אני רוצה לבוא לשם בקיץ, לשבת תחת הגפן והתאנה, לשמוע את המעיין ואת הפעמונים של העיזים..." עוז ענה לו: "אתה חולה שחזרת! את הבית בליפתא לא תקבל, כי אין דרך לקבל אותו. כי אם ישובו כל בני ליפתא, זו תהיה עיירה, כמה בניינים רבי קומות, שניים שלושה סופרמרקטים..." (ההרצאה האחרונה, עמ' 18)
באבחון מחלת ה'שחזרת', ביקש עוז להזהיר גם את אלה מהישראלים הכמהים לחבלי מולדת שבעיניו, אין דרך לשוב אליהם. למול השאלה: האם כל המפעל הציוני מראשיתו, אינו למעשה ביטוי אחד גדול למחלה אותה תיאר? ענה: "עניין השחזרת בציונות היה מרכיב, הוא היה תבלין, אבל זה לא היה העיקר... לולא הסבל והרדיפות והגילוי ששום דבר אחר לא עוזר זה לא היה קורה...האמת, לא היה לאן ללכת." (עמ' 21)
מחלוקת תהומית נפערת כאן בין הציונות של בן-גוריון לבין זו של עמוס עוז. הציונות של עמוס עוז היא ציונות של יהודים נרדפים מבקשי מקלט, הציונות של רוב מנהיגי הדור הראשון מימין ומשמאל, הייתה ציונות של כמיהת שיבה תנ"כית, תנועת תשובה לאומית שלא נולדה כמוה בתולדות האנושות. אם הכל נבחן רק על-פי הטבע, עמוס עוז צודק, אולם הוא מתעלם מיסודותיה הפלאיים של תופעת התשובה. לכן דיבר בן-גוריון על המפעל הציוני כ"מעשה בראשית" נאמן לאמירת חז"ל: "גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו
שמים וארץ".
זו כמיהת התפילה: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם". לא כמיהה חולנית לשיבה לאחור אל עבר בלתי אפשרי, אלא כמיהת שיבה אל מצב קיומי מתחדש בפניה מלאת תקוה אל העתיד.
