אסירים ביטחוניים אינם זכאים כלל לחופשות רגילות, אלא רק לחופשות מיוחדות. כך קובע (22.3.20) בית המשפט העליון, בקבלו את עמדת שירות בתי הסוהר.
פקודת השב"ס מבדילה בין חופשה רגילה (בת 96-24 שעות) שרשאי מנהל הכלא להעניק על-פי שיקול דעתו, לבין חופשה מיוחדת הניתנת בנסיבות ספציפיות (כגון חתונה או מחלה קשה של בן משפחה). הפקודה גם קובעת, כי אסירים ביטחוניים אינם זכאים לחופשות רגילות, בשל הסכנה הנובעת מהם.
שני אסירים ביטחוניים - יוסף אבו-צעלוק ופיכרי מנצור - טענו, כי מאחר שפקודה אחרת של השב"ס מאפשרת למנהל הכלא לבטל חלק מן המגבלות על אסירים כמותם, הרי שהוא יכול גם להעניק חופשה רגילה. זאת, בתנאי שהוכח שהאסיר אינו קשור לארגון טרור ושהשב"כ סבור שלא נשקפת ממנו סכנה. בית המשפט המחוזי מרכז דחה את עתירותיהם, והמשנה לנשיאת בית המשפט העליון,
חנן מלצר, דחה את ערעוריהם.
מלצר אומר כי משמעות לשון הפקודה היא שניתן לבטל מגבלות ספציפיות המוטלות על אסיר ביטחוני, וכי ברור שאין הכוונה גם לחופשות רגילות - אשר נאסרו במפורש. הפתח היחיד הוא להעניק חופשה מיוחדת; זוהי הפרשנות המשלבת יחדיו את שתי הפקודות. מלצר מוסיף, כי מאחר שחופשה לאסיר הוא הטבה ולא זכות מוקנית - הרי שאין לבחון אותה בכללים של חוק יסוד
כבוד האדם וחרותו. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שכל מהותו של המאסר הוא הגבלת תנועותיו של האסיר.
מלצר ממשיך ומתייחס לשינוי שנעשה בשנת 2015 במדיניות החופשות, ואשר שלל מאסירים ביטחוניים את החופשות הרגילות. הוא קובע, כי שינוי זה עומד במבחני החוקתיות: הוא מגשים את המטרה של שמירה על הביטחון (שכן אסירים ביטחוניים רבים ממשיכים בפעילותם העוינת), גם אחרי השינוי יכול אסיר ביטחוני לקבל חופשה רגילה אם יצליח לשכנע את השב"ס לשנות את סיווגו לאסיר רגיל, ואיסור החופשות הרגילות נובע מטעמים ענייניים.
השופטת
יעל וילנר הסכימה עם מלצר באומרה, כי לדעתה כל פקודה בנפרד מונעת מאסירים ביטחוניים חופשות רגילות, ובוודאי - שתיהן יחד. השופט
מני מזוז סבר בדעת מיעוט, כי מנהל הכלא רשאי על-פי שיקול דעתו להעניק גם חופשה רגילה לאסיר ביטחוני. את האסירים ייצגה עו"ד מיכל פומרנץ, ואת המדינה - עו"ד רן רוזנברג.
