עובד שהושעה זמנית יוכל לחזור

עובד מדינה המושעה לתקופה קצובה, יוכל לחזור עם סיומה לתפקידו הקודם. לעומת זאת, השעיה לתקופה בלתי מוגבלת משמעותה העדר אפשרות כזו. כך קובע (יום ה', 23.4.20) שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית. השעיה היא אחד מאמצעי המשמעת בשירות המדינה, ומשמעותה העברתו של העובד לתפקיד אחר או למקום אחר באותו גוף ממשלתי. ניתן להטיל אותה עם הגבלת זמן או בלעדיה. בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי משמעות העברה מתפקיד לזמן מוגבל היא, כי העובד זכאי לחזור לתפקידו עם סיום תקופת העונש המוגדרת, שכן זו עדיין משרתו. המדינה עתרה נגד ההחלטה לבג"ץ, אשר החליט לדון בעתירה בשל משמעויות הרוחב של הסוגיה. עמית דחה את עמדת המדינה, בסכמו ניתוח מקיף של החוק: "מבחינה לשונית, המשמעות הטבעית והרגילה של העברה בהגבלת זמן היא העברה לתקופה קצובה, בסופה חוזר המצב לקדמותו. גם ההיסטוריה החקיקתית תומכת בפרשנות לפיה עובד המועבר מתפקידו לתקופה מוגבלת זכאי לחזור לתפקיד בתום תקופת ההעברה. "מבחינת התכלית האובייקטיבית של חוק המשמעת יש פנים לכאן ולכאן, וברי כי המשמעות של חזרה לתפקיד בתום תקופת ההעברה יכולה להערים על המעסיק ועל מקום העבודה קשיים מעשיים לא מבוטלים. עם זאת, במבחן המציאות, פרשנות המדינה לפיה העברה בהגבלת זמן אינה מחייבת חזרה לתפקיד, מקרבת אמצעי זה להעברה ללא הגבלת זמן ומחסירה כלי מתון ומידתי בסולם הענישה המשמעתי". עמית מרחיב בנוגע ליישום המעשי של פסיקתו. "כל עוד לא נאמר אחרת בפסק הדין המשמעתי, קיימת מעין חזקה לטובת העובד המורשע, כי העברה שנקצבה תקופתה היא העברה מהסוג הראשון, דהיינו העברה עם זכות 'אוטומטית' לחזרה בתום התקופה לתפקיד ממנו הועבר. ודוק: אין מדובר בחזקה חלוטה, ושתיקה של פסק הדין של בית הדין המשמעתי בנושא זה אין משמעה כי מופעלת ברירת מחדל 'אוטומטית' לטובת העובד. "בהעדר התייחסות מפורשת של בית הדין למשמעת לשאלה אם מדובר בהחזרה אוטומטית או בהחזרה התלויה בשיקול דעת המעביד, יש לבחון ולפרש את פסק הדין ולנסות להסיק ממנו למה התכוון בית הדין, ובמקרה של ספק, קמה חזקה לטובת העובד כי הוא זכאי לחזור לתפקידו בתום תקופת ההעברה. "אחת האינדיקציות המרכזיות לפרשנות כוונת בית הדין, מקום בו אין התייחסות בפסק הדין לסוגיה, היא משך תקופת ההעברה מהתפקיד. ההנחה היא, כי לא ניתן להותיר משרות לא מאוישות למשך תקופה ממושכת. לכן, ככל שתקופת ההעברה מהתפקיד שנקבעה בגזר הדין של בית הדין המשמעתי היא ארוכה יותר, מחוג הפרשנות יטה למסקנה כי בית הדין התכוון להעברה קבועה מתפקיד, ללא זכות חזרה אוטומטית בתום התקופה (קרי, חזרה הנתונה לשיקול דעתו של המעסיק). ולהפך, ככל שתקופת ההעברה מהתפקיד היא קצרה יותר, ההנחה היא שהכוונה הייתה לשמור את התפקיד לעובד". עמית מדגיש, כי הפסיקה אינה חלה על תיקי עבר, ומנחה את בתי הדין המשמעתיים לומר במפורש כאשר הם מחליטים שהעובד אינו יכול לחזור לתפקידו בתום ההשעיה. הוא גם קובע שהשעיה ללא הגבלת זמן משמעותה שהעובד לא יוכל לחזור לתפקידו וגם לא יוכל להתמודד עליו שוב, שכן פרשנות הפוכה תרוקן מתוכן אמצעי זה. הוא אינו מכריע בשאלה האם עובד בחוזה אישי זכאי לקבל את אותם תנאים בתקופת ההשעיה (כאשר אינו ממלא את התפקיד לגביו נחתם החוזה עימו), אך מציין שהדעת נוטה לכך שהתשובה תהיה שלילית. במקרה שנדון בתיק זה, הושעה יהושע אלגלי לשנתיים מתפקידו כסמנכ"ל משאבי אנוש בעיריית צפת ופוטר לאחר עבירות משמעת נוספות. לכן, הפסיקה בעניינו היא תיאורטית. עמית אומר, שבכל מקרה אלגלי לא יכול היה לחזור לתפקידו, שכן בית המשפט המחוזי - שדן בערעורים על פסק הדין המשמעתי - הביע את הדעה שיש לפטרו בשל חומרת מעשיו. השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף הסכימו עם עמית. את המדינה ייצגו עוה"ד אדליה גליק ויעל ברלב, את העירייה ייצג עו"ד גלעד פלג, ואת אלגלי - עו"ד אהוד שילוני.