ביקוריהם של חברי כנסת אצל אסירים ביטחוניים יוגבלו, על-פי מתווה שגיבשה המדינה באישורו של היועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט. כל סיעה תוכל לבחור חבר אחד משורותיה שיוכל לבקר אסירים ביטחוניים ספציפיים, כפוף לשיקול דעת פרטני של שירות בתי הסוהר ובפיקוח של נציג השב"ס שגם יוכל להתערב במפגש. כל חבר כנסת יוכל לבקר בכל בית כלא (ולא אצל אסיר ספציפי), שוב כפוף לשיקול דעת פרטני של השב"ס. בג"ץ אישר (יום ג', 14.7.20) את המתווה.
בדצמבר 2016 אסרה ועדת הכנסת על ביקוריהם של ח"כים אצל אסירים ביטחוניים, בעקבות הרשעתו של הח"כ לשעבר
באסל גטאס בהברחת פלאפונים לאסירים כאלה. באותה החלטה נקבע, כי יושבי ראש הכנסת, ועדת הכנסת וועדת ביקורת המדינה יוכלו לבחור ארבעה חברי כנסת שיורשו לבקר אסירים ביטחוניים. במאי 2017 נבחרו לכך
בצלאל סמוטריץ,
מאיר כהן,
רוברט אילטוב ואוסמה סעדי.
בעקבות זאת, דחה השב"ס מספר בקשות של ח"כ
יוסף ג'בארין מהרשימה המשותפת לבקר את מרואן ברגותי. לפיכך עתר ג'בארין לבג"ץ (יחד עם תנועת עדאלה), בטענה שהאיסור עומד בניגוד לחופש התנועה הקבוע בחוק חסינות חברי הכנסת. העתירה הוגשה בשנת 2017 ומאז קיבל בג"ץ עידכונים רבים על הדיונים ברמה הממשלתית בנוגע לסוגיה, ולבסוף - בינואר וביוני 2019 - נמסר על המתווה שגובש ועל אישורו של מנדלבליט. היועץ המשפטי לכנסת דאז,
איל ינון, התנגד למתווה באומרו שאינו נותן את המשקל הראוי לתפקידם של חברי הכנסת כמפקחים על הרשות המבצעת.
בדחותו את העתירה, אומר השופט
נעם סולברג כי ככל שמדובר בביקורים אצל ברגותי - הרי שהוא יכול להגיש עתירת אסיר (אותה לא הגיש) ולכן אין לג'בארין ועדאלה זכות עמידה בנושא. בנושא העקרוני, מזכיר סולברג כי חופש התנועה של חברי הכנסת הוא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד, ובית המשפט העליון כבר פסק, כי בתי הכלא הם רשות היחיד וגישת הח"כים אליהם היא מוגבלת. לצד זאת, יש צורך מוגבר בפיקוח פרלמנטרי יעיל דווקא עליהם, ואכן השב"ס נוקט מדיניות מרחיבה למדי לגבי ביקורי הח"כים (בעיקר בנוגע לאסירים פליליים; על אסירים ביטחוניים היו מגבלות עוד לפני פרשת גטאס).
סולברג קובע: "משנוכחנו לדעת, כי המתווה המוצע גובש לאחר עבודת הכנה מעמיקה ויסודית, תוך שיתוף כל גורמי המקצוע הרלוונטיים, ושקילת מכלול השיקולים הצריכים לעניין, וכשהפועל היוצא - המתווה - הולם, לא מצאתי כי קיימת עילה מבוררת המצדיקה את התערבותנו... שב"ס הוא אשר הופקד על ניהול בתי הסוהר, ולוֹ האחריות על הנעשה בהם. ממילא, הוענקה לו הסמכות לשקול את שיקוליו הפנימיים, ולקבוע מיהם הרשאים להיכנס אל תחומי בית הסוהר, אימתי, ולמשך כמה זמן. ייתכן שניתן היה להגיע למתווה טוב יותר מזה שמונח לפנינו כעת. אולם, בביקורת על החלטה מינהלית עסקינן, לפיכך לא נבוא בנעלי הרשות המנהלית, ולא ניטול את סמכויותיה".
השופט
יוסף אלרון סבר שיש למחוק את העתירה ולא לדחות אותה, שכן המתווה החדש טרם גובש בפקודת השב"ס, ולפיכך היא מוקדמת. מחיקה שכזאת הייתה מאפשרת לעותרים לשוב ולפנות לבג"ץ בנוגע לחוקיותו של המתווה, לאחר שיעוגן בפקודות. "עלינו להימנע בשלב זה מדיון בתיקון הסעיף לגופו. בחינה מוקדמת של חוקיות המתווה על-ידי בית משפט זה, עוד בטרם עוגן בפקודת הנציבות, תהווה התערבות לא ראויה בשיקול דעת המשיבים, העלולה אף לפגוע במערכת האיזונים שבין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת", סבור אלרון.
השופט
ג'ורג' קרא סבר בדעת מיעוט, כי יש לקבל את העתירה ולהוציא צו על תנאי, אשר יורה לנמק מדוע לא יבוטל המתווה. לדעת קרא, השיקולים שבבסיס המתווה הם ראויים - אך האיזון ביניהם נעשה בצורה שגויה והתוצאה היא בלתי מידתית ובלתי סבירה. לדעת קרא, ההסדר נותן משקל גדול מדי לשיקולי הביטחון ומשקל קטן מדי לתפקידם של חברי הכנסת ופוגע ביכולתם לפקח על השב"ס. הרוב המוחלט של חברי הכנסת לא יוכלו לבקר את הרוב המוחלט של האסירים הביטחוניים, מתריע קרא.
בשל הדעות השונות של שלושת השופטים (סולברג - דחיית העתירה; אלרון - מחיקתה; קרא - קבלתה), הכריעה דעתו של סולברג שהיה אב בית הדין. את העותרים ייצגו עוה"ד עו"ד
חסן ג'בארין ומונא חדאד, את הכנסת ייצגה עו"ד
אביטל סומפולינסקי, ואת המדינה - עוה"ד אבי מיליקובסקי ו
הדס ערן.
