פקידי בריאות הציבור בעיר אוסטין צריכים להתמודד עם מגיפה שטרם ראו כמותה, אך לפני כן עליהם להתגבר על בעיה אחרת: מכונת הפקס במשרדם. המכונה הוצפה כאשר מעבדה אחת שלחה בבת אחת כמות גדולה של תוצאות, ומאות דפים התפזרו על הרצפה. זוהי רק דוגמה לאופן בו מערכת הבריאות המקרטעת של ארה"ב – ג'ונגל של טכנולוגיה ישנה וחדשה – מקשה על ההתמודדות עם הקורונה, כותב ניו-יורק טיימס.
מעבדות ציבוריות ופרטיות הצליחו להרחיב את מערך הבדיקות ליותר מחצי מיליון ביום, אבל אין להם מערכת שתוכל לטפל ביעילות בתוצאות. הללו נמסרות בטלפון, בדוא"ל, בדואר או בפקס; ומדוע פקס במאה ה-21? משום שהוא שומר על פרטיות המטופלים טוב יותר מאשר האמצעים הדיגיטליים. הדוחות הללו מגיעים לעיתים בעותקים כפולים, נשלחים למשרדים הלא-נכונים או נעדרים מידע חיוני כמו הכתובת ומספר הטלפון של החולה. העדרו של הליך דיגיטלי סדור מכביד על משלוח הדוחות ועל איתור החולים ומי שבאו איתם במגע – שלב קריטי במאבק במגיפה.
"האובססיה למספר הבדיקות מתעלמת מנקודה בסיסית: מה אנחנו עושים עם כל הבדיקות הללו?", אומר המנהל לשעבר של המרכז לבקרת מחלות, ד"ר תומס פרידן. במבט מן השטח אומר ד"ר מארק אסקוט, מנהל רשות הבריאות של אוסטין, כי הוא מקבל לעיתים תוצאות של בדיקות בנות שבועיים – שהן חסרות ערך; הממוצע הוא 11 יום, שזה מאוחר מכדי לאתר את המגעים. לכן, הוא מציע לתושבי האזור המגלים תסמינים של קורונה, לצאת מתוך הנחה שהם חולים.
לפני הקורונה הועברו באמצעים דיגיטליים לרשויות הבריאות 90% מהתוצאות של בדיקות המעבדות. אבל המגיפה חייבה להכניס לתמונה גורמים חדשים, כמו חברות העוסקות בבדיקות שגרתיות לעובדים ומרפאות קטנות העוסקות בשפעת ודלקת גרון. התוצאה היא שאין מנוס מהעברת התוצאות גם בדרכים פחות מהירות ופחות אמינות, שאינן עומדות בסטנדרט הדיווח הקבוע.
ברמה הלאומית, 80% מתוצאות הבדיקות חסרות מידע דמוגרפי ובמחצית מהן אין כתובות של הנבדקים. הפקידים נאלצים להחזיר את הדוחות למעבדות לשם השלמה, וכך הולך לאיבוד זמן יקר. הממשל הוציא בתחילת יוני קווים מנחים לגבי המידע שיש לכלול בתוצאות, אך הם ייכנסו לתוקף רק בתחילת אוגוסט. הן גם אומרות ש"צריך" למסור את הכתובות – אך לא מחייבות לעשות זאת.
חלק מן המידע הולך לאיבוד בדרך, מסביר הטיימס. המסע האופייני של המידע מתחיל במשרדו של הרופא, עובר משם למעבדה, מגיע למחלקה לבריאות הציבור וחוזר לרופא – לא תמיד בסדר הזה. בכל שלב עלולים קשיים טכנולוגיים להאט או לשבש את העברת המידע. לא לכל הרופאים יש מערכת דיגיטלית המסוגלת לתקשר עם המעבדה; התוכנות במעבדות משמיטות לעיתים מידע שיהיה נחוץ בהמשך למחלקות הבריאות; והעברה בפקס או בנייר מחייבת הזנה ידנית למחשב, שגם היא מועדת לטעויות.
למעבדות גדולות יש תוכנות המאפשרות להן להתקשר עם קשת רחבה של בתי חולים ורשויות בריאות, אך מעבדות קטנות – שנמשכו לבדיקות הקורונה בשל התשלום הגבוה שבצידן – לא משקיעות בחבילות תוכנה יקרות כאשר הן יכולות פשוט לשלוח פקס שעולה להן עשירית הסכום. בתחילת העשור הקודם השקיע הממשל מיליארדי דולרים בעידוד רופאים להחליף פקסים ברשומות אלקטרוניות, אך לא ניתן מימון דומה למחלקות הבריאות לשם אוטומציה של מסמכים המתקבלים בפקס ובאמצעים מיושנים אחרים. הממשל גם לא דרש מבתי החולים והרופאים לבנות טכנולוגיה שתעביר אוטומטית את תוצאות הבדיקות למחלקות הבריאות. מחלקות אלו, שתקציביהן קוצצו בעשור הקודם, לא יכלו לממן בעצמן שדרוג טכנולוגי.
"אתה משתמש ברב-קו כדי לנסוע באוטובוס במסלול הסופר-מהיר של המידע", אמר לטיימס אוסקר אליינה, פקיד בכיר באגודת פקידי הבריאות. "הושקע כסף בהעברת הרופאים לניהול של רשומות אלקטרוניות. לא הייתה השקעה בבניית טכנולוגיה דומה שתקשר את מערכת הבריאות הציבורית למערכת הזאת".
המרכז לבקרת מחלות הכניס מודרניזציה במערכות הדיווח של מחלקות הבריאות, אך בקנה מידה קטן יותר. באמצע העשור הקודם היא הזרימה 13 מיליארד דולר לדיגיטציה של מחלקות הבריאות ברמות המדינות והערים. התוכנית הזו רשמה התקדמות, אבל לא הכניסה את ארה"ב כולה למערכת דיווח דיגיטלית. בשנים האחרונות ניתנו מענקים חד-פעמיים קטנים, אך לא מימון ארוך טווח לדיגיטציה. "למדנו מהר מאוד שזו בעיה קשה", מסביר פרידן. "יש מאות מעבדות ואלפי בדיקות. שום דבר אינו מתוכלל, כי לא חייבו אותם לעשות זאת".
פרידן מציין, כי בבריטניה ובקנדה עובר המידע על החולים באמצעות מספר זיהוי. ארה"ב ניסתה להפעיל מערכת דומה באמצע שנות ה-90, אך היא גוועה לאחר שהקונגרס אסר על הממשל להנפיק מספרי זהות חדשים. וכך, המידע מגיע לרשויות הבריאות כאשר הוא נושא רק את הפרטים בהם משתמשת המעבדה, כמו שמו ותאריך לידתו של המטופל – ולא את הפרטים להם זקוקים מקבלי המידע.
