המעשים שביצע המערער כה מזוויעים, עד שהמחוקק כלל לא העלה אותם על דעתו. זוהי התבטאותם הנדירה (יום א', 19.7.20) של שופטי בית המשפט העליון ניל הנדל, יוסף אלרון וענת ברון, בדחותם את ערעורו של אדם שאנס שוב ושוב את אמו ונדון ל-18 שנות מאסר.
האיש הוא יליד 1980 ואמו היא ילידת 1958 הסובלת ממחלת נפש קשה. הוא אנס אותה עשר פעמים במשך שבעה שבועות בסוף 2014 ובתחילת 2015, תוך התעלמות מתחינותיה ולעיתים באלימות קשה. בערעורו הוא טען בין היתר, כי לא היה מקום להעדיף את עדותה של האם במשטרה על פני עדותה בבית המשפט - כפי שמאפשר סעיף 10א לפקודת הראיות. לשיטתו, סעיף זה נועד לשימוש רק כאשר העד משנה את עדותו בשל לחצים שהופעלו עליו. הנדל קובע, כי החוק אינו מציב דרישה כזאת ומעיר, כי דווקא המקרה הנוכחי מלמד מדוע ניתן לקבל עדויות על בסיס סעיף 10א.
בדחותו את הערעור על חומרת העונש, אומר הנדל: "העבירות שבהן הורשע המערער הן מהחמורות בספר החוקים. ריבוי המעשים, תכיפותם והתמשכותם; העובדה המצמררת שהמערער ביצעם כלפי אמו; והאלימות הגופנית והמילולית הקשה שנלוותה אליהם - כל אלו מעצימים את חומרתם. אלו מעשים שאין די מילים כדי להביע את הזעזוע מהם. נראה כי אף המחוקק לא צפה כי יתרחשו מעשים כדוגמתם.
"ראוי לציין בעניין זה, כי עד שנת 2019 אחת ההגדרות של רצח בדין הישראלי הייתה גרימת מוות - אף אם לא בכוונה תחילה - להורה או לסב. לעומת זאת, הגם שיש חומרה מיוחדת בעבירת אונס של אם, עבירה זו אינה נכללת בהגדרה של 'עבירות מין במשפחה' (סעיף 351 לחוק העונשין). מכאן ניתן ללמוד עד כמה המקרה מזעזע ואף בלתי נתפס. הוא מעבר לדמיון של המחוקק, שאף לא מצא לנכון לסווגו כעבירת מין במשפחה".
אלרון אומר בצורה דומה: "נדמה כי מעשיו של המערער עולים על כל דמיון עד כי המחוקק עצמו לא מצא לנכון להגדיר את האם כמושא של עבירות מין במשפחה, לפי סעיף 351 לחוק העונשין". ואילו ברון מוסיפה: "אם נדרשת הוכחה לכך שהמציאות עולה על כל דמיון, יעיד על כך המקרה שנגול לפנינו בתיק זה שבו ביצע המערער עבירות אינוס באמו החולה. המעשים מעוררי חלחלה וצער גדול מאוד על האם שהיא קורבן למאווייו המזוויעים של בנה". את המערער ייצג עו"ד אורי דייגי, ואת המדינה - עו"ד עידית פרג'ון.