אדמות בחדרה - ליורשי יהושע חנקין

יורשיו של גואל האדמות יהושע חנקין הם הבעלים של שתי חלקות בחוף הים של חדרה אותן רכש חנקין בשנות ה-30 של המאה הקודמת. כך קובע סופית (יום ג', 28.7.20) שופט בית המשפט העליון, עופר גרוסקופף. חנקין התפרסם כמי שרכש את קרקעות עמק יזרעאל, אך רכש אדמות גם בחלקים אחרים של הארץ - בין היתר באזור חדרה (גבעת אולגה קרויה על שם רעייתו, אולגה חנקין). בשנת 1937 הקימו חנקין ואחיו, מנדל חנקין ותנחום חנקין, את חברת נחלת יהודה. יהושע חנקין שלט בה עד מותו, שמונה שנים מאוחר יותר, והיא שימשה אותו לאחזקת מקרקעין שרכש. את רוב האדמות רכש בנאמנות עבור אחרים, מה שנקרא באותם ימים "שם מושאל". בשנת 1938 נרשמו שתי החלקות על שמה של החברה, והם נותרו על שמה גם כאשר העבירה את רוב הקרקעות על שמותיהם של הרוכשים. החברה נמחקה מרשם החברות בשל אי-תשלום אגרות, אך בשנת 1995 רכשו קבוצת משקיעים בראשות חיים בורקין ויורם ברנע את השליטה בה מידי דליה חנקין, מצאצאיו של יהושע חנקין, תמורת 29,600 שקל. הם החלו לאתר את הקרקעות של החברה במטרה להשביח אותן. בשנת 2015 פנו לחברה עשרה מיורשיו של חנקין - המייצגים כ-60% מן היורשים - בדרישה לרשום על שמותיהם את הקרקעות בחדרה, בטענה שהן נרשמו על שמה בנאמנות עבור חנקין עצמו. שופט בית המשפט בחיפה, מנחם רניאל, קיבל את תביעת היורשים. גרוסקופף והשופטים דוד מינץ ויצחק עמית דחו את ערעורה של נחלת יהודה, תוך שהם מאמצים במלואם את ממצאיו ומסקנותיו של רניאל. הם דחו את טענות החברה נגד אופן ניהול ההליך בידי רניאל ואת טענתה בדבר התיישנות התביעה. בנוגע להתיישנות אומר העליון, כי המרוץ מתחיל רק כאשר יש לנהנה מידע על הפרת חובות הנאמנות בידי הנאמן - ובמקרה זה, היורשים לא ידעו על הדבר עד סמוך להגשת התביעה. נחלת יהודה גם יצאה נגד הקביעה העובדתית, לפיה ההעברה לידיה הייתה בנאמנות עבור חנקין. על כך אומר גרוסקופף: "אכן, הניסיון לעמוד היום באופן מלא ושלם על שארע לפני למעלה מ-80 שנה, נידון מלכתחילה לכישלון. כל גרסה שתוצג תתקל מן הסתם בפערים שלא נדע כיצד להשלימם, ותעורר תמיהות שתיוותרנה בלתי מבוררות עד תומן. אולם המסמכים שהוצגו על-ידי הצדדים, ובמיוחד הפרוטוקולים של החברה מזמן אמת, ומסמכים המעידים על התנהלותה ביחס למקרקעין בשנים בהן הייתה עדיין פעילה, מאפשרים להכריע במחלוקות הנדרשות לצורך מתן הסעד שהתבקש. "ממכלול החומר עולה כי המנוח חנקין, ששלט כאמור בשעתו בחברה, העביר בשנת 1938 את חלקות המריבה לחברה על-מנת שיירשמו על שמה במרשם המקרקעין כ'שם מושאל' לטובתו. שטרי המכר שנחתמו בשעתו היוו אמצעי (פיקטיבי לפחות בחלקו) למימוש כוונה זו, ועל כן אין בהם כדי לשנות את המסקנה. מהו הטעם המדויק לכך שחלקות המריבה נרשמו על שם החברה ב'שם מושאל'? האם רישום זה לווה בהתחשבנות כספית כלשהי? על כך ועוד לא נדע להשיב באופן מלא ומספק. די באשר אנו יודעים כדי לקבוע את שביקשו המשיבים כי יוצהר. מסקנה זו אולי לא תספק את ההיסטוריונים, אך די בה על-מנת להכריע בגורל התביעה המשפטית שלפנינו". נחלת יהודה חויבה בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל. את החברה ייצג עו"ד דניאל דן-גור, ואת היורשים - עו"ד חוה מרצקי.