נפטרה המשפטנית פרופ' רות גביזון

כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, נפטרה (יום שבת) והיא בגיל 75. עד התקופה האחרונה הייתה גביזון פעלתנית. היא הביעה עמדות משפטיות עצמאיות בנושאים שונים, פרסמה מאמרים בכתבי עת משפטיים ופוסטים בפייסבוק. גביזון נמנתה עם בכירי המשפטים בישראל. היא זכתה בפרס ישראל בתחום חקר המשפטים בשנת 2011. בשנת 2003 זכתה בפרס אמ"ת למדע המשפט. ב-2008 זכתה בפרס חשין למצוינות במחקר. באותה שנה הוענק לה תואר דוקטור כבוד של אוניברסיטת בר-אילן. גביזון זכתה להערכה רבה באקדמיה ובעולם המשפט. דא-עקא, דווקא בשל דעותיה העצמאיות, והתנגדותה לאקטיביזם השיפוטי שהוביל פרופ' אהרן ברק, סוכל מינויה לכהונת שופטת בבית המשפט העליון, על-ידי ברק - בתקופת כהונתו כנשיא בית המשפט העליון. שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני, שפעלה אז למינויה לבית המשפט העליון, ספדה לגביזון ברשת הטוויטר: "ענקית משפט, מורת דרך חכמה ומגדלור של צדק וערכים. חלקה עמי עד ימיה האחרונים את דאגתה העמוקה לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, פעלה לשמירה על האיזון בין ערכיה ומצאה את חוט הזהב, המכנה המשותף לחיבור בין החלקים השונים בחברה. נשאר אחריה חלל עצום". גביזון נולדה בשנת 1945 בחיפה. למדה בבית הספר הריאלי העברי. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל בתפקידי הדרכה. את לימודי התואר הראשון והשני במשפטים עשתה באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל, רכשה שם גם תואר ראשון בפילוסופיה וכלכלה. התמחתה במשרד המסחר והתעשיה, בבית המשפט העליון (אצל השופט בנימין הלוי) ובמשרד פרטי. ב-1969 הצטרפה ללישכת עורכי הדין. ב-1971 החלה לימודיה לקראת תואר דוקטור באוקספורד, אנגליה, בהדרכתו של ה.ל.א הארט. ב-1975 קיבלה תואר דוקטור בנושא ההגנה המשפטית על צינעת הפרט. מ-1974 לימדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1984 קיבלה תואר פרופ'. מ-1986 כיהנה בקתדרה ע"ש חיים ה' כהן לזכויות האדם. כיהנה כפרופ' אורח בביה"ס למשפטים באוניברסיטת ייל ארה"ב (1980-1978) ובמרכז למשפט של האוניברסיטה שבדרום קליפורניה (1992-1990). פרסמה מאמרים בכתבי עת בארץ ובחו"ל בנושאים הקשורים לתורת המשפט וזכויות האדם. ערכה (יחד עם פרופ' מרדכי קרמניצר) את הספר: גבורות לשמעון אגרנט (1987), וקובץ מאמרים בפילוסופיה של המשפט על-סמך כנס לכבוד ה.ל.א הארט (אוקספורד 1986). ב-1991 פרסמה מחקר מקיף על שיקול הדעת של היועץ המשפטי בהעמדה לדין ובעיכוב הליכים פליליים. בשנים האחרונות עסקה ביחסי הגומלין בין משפט ופוליטיקה, ביחסי דת ומדינה, ובמשמעות של הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מחזיקה בעמדה הדוגלת בהדגשת גבולות המשפט ובאיפוק שיפוטי. נחשבת לאחת המבקרות התקיפות של בית המשפט העליון. בין היתר הינה בין המשפטנים המתנגדים להחלת הרפורמה במערכת בתי המשפט, כפי שזו הוצעה על-ידי ועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון תאודור אור. ב-1975 הצטרפה לאגודה לזכויות האזרח בישראל. כיהנה כיו"ר ההנהלה של האגודה בשנים 1978-1976, 1982-1980, 1987-1986, 1994-1992. ב-1996 נבחרה לנשיאת האגודה לזכויות האזרח בישראל. כיהנה בתפקיד זה עד 1999. במסגרת פעילותה באגודה השתתפה בפעילות חינוכית רחבה, כולל הכנת חומר חינוכי בנושא זכויות האדם. כמו-כן, ערכה קובץ מאמרים בנושא זכויות האדם לכבוד חיים ה' כהן (1982), קובץ מאמרים בנושא חופש הדת והמצפון לזכר חמן שלח (1989), ומקראה לזכויות אדם בשלושה כרכים (1994-1992). סידרת הרצאות שנתנה בנושא זכויות האדם פורסמה במסגרת האוניברסיטה המשודרת תחת השם זכויות אדם בישראל (1994).