רשות מקרקעי ישראל תובעת 4.7 מיליון שקל משושנה ויזן, גרושתו של דני דנקנר (לשעבר יו"ר בנק הפועלים) - דמי שימוש תמורת אחוזת משפחת דנקנר בעתלית, הניצבת על קרקעות של מתחם מפעל חברת מלח הארץ עתלית. המתחם כולל 1,700 מ"ר בנויים (כולל מבני שירות, סככות, מגרש טניס, בריכה ויקב) על פני חמישה דונמים מוקפי חומה.
בתביעה, שהוגשה (13.9.20) לבית המשפט המחוזי בחיפה, נאמר כי רמ"י לא נתנה את הסכמתה להסכם שנחתם שנת 1991 בין בני משפחת דנקנר לבין חברת המלח, להעברת זכויות בחלק מ-1,000 הדונמים שהוחכרו לחברה בספטמבר 1954, מאחר שחברת המלח לא שילמה את דמי ההסכמה כפי שנדרש ממנה. עסקה זו לא הושלמה וממילא לא נכנסה לתוקף, וזכויות החכירה לא הועברו לבני משפחת דנקנר.
לדברי הרשות, גם אם היו משולמים דמי ההסכמה והייתה ניתנת הסכמתה להעברת הזכויות, היה על בני משפחת דנקנר לפעול במקרקעין בדיוק בהתאם לחוזה החכירה, לפיו ניתן לעשות במקרקעין שימוש תעשייתי בלבד, ובהחלט לא שימוש למגורי קבע, במנותק מכל שימוש לתעשיית המלח, כפי שנעשה בפועל שלא כדין. בתביעה נטען, כי בני הזוג דנקנר הפכו במרוצת השנים מבנה קטן בשטח של 90 מ"ר, ששימש למגורי הפועלים במפעל המלח, לאחוזת מגורים ענקית אשר אינה מוסדרת כדין לא מבחינה תכנונית-רישויית ולא מבחינה קניינית-חוזית.
לדברי רמ"י, אין תוכנית מפורטת תקפה שמכוחה ניתן היה להתיר את בניית האחוזה. השימוש העברייני למגורי קבע שנעשה כיום באחוזה, מנוגד לדיני התכנון והבנייה מאחר שאינו מיוסד על תוכנית תקפה או על היתר כחוק. לטענתה, דנקנר עשו בקרקע ציבורית בגודל עצום שימוש ככל העולה על רוחם, תוך הפרה בוטה של חוקי התכנון והבנייה. בני הזוג התגרשו לפני 14 שנים, וחמש שנים מאוחר יותר העביר דנקנר את זכויותיו הנטענות לידי ויזן, ומאז 2006 הוא אינו מתגורר במקום.
לדברי הרשות, ויזן דחתה את דרישתו לתשלום דמי שימוש ראויים בנימוק שאין בסיס חוקי ומשפטי לדרישת התשלום. בנוסף לחיובה של ויזן בתשלום דמי שימוש ראויים בגין שבע השנים האחרונות (מטעמי התיישנות), מתבקש בית המשפט לחייב אותה בתשלום דמי שימוש ראויים נוספים החל ממועד הגשת התביעה ועד למועד פינוי המקרקעין. התביעה הוגשה באמצעות עוה"ד אלעד חן ומאיה אשור, וטרם הוגש כתב הגנה.
