200 לירות ארצישראליות. זהו הסכום שהיה נחוץ כדי להביא ארצה בשנת 1923 את ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, מחבר ספר ההלכה "משנה ברורה" והידוע בשמו של ספרו "חפץ חיים" על הלכות לשון הרע. מחצית מן הסכום תרם הרב שמואל יצחק הילמן, ואילו את המחצית השנייה גייס הרב משה בלוי מ"יהודי משערי חסד" שביקש לשמור על עילום שמו.
קרוב ל-100 שנה אכן נשמרה בסוד זהותו של התורם, עד שאיש הספר דן שלזינגר חושף כעת את זהותו: ר' יוסף לוי חגיז, איש ירושלים שעבר לתל אביב ופעל בקנאות - ולעיתים לא ממש כחוק - לשמירת צביונה הדתי של העיר העברית הראשונה. זהותו של חגיז מתגלה במכתב ששלח אליו ר' דוד פאטאש שלוש שנים מאוחר יותר, ובו הוא מתייחס ל"כאשר הכניס בחשאי, כן למען כבוד הסבא קדישא לא יפרסם הדבר". המכתב מצוי באוספו של שלזינגר, אספן בלתי נלאה של ספרים ומסמכים.
ר' ישראל מאיר היה באותה עת בן 85 והוא ביקש לבלות בארץ ישראל את שארית חייו. המסמכים הכלולים בחוברת "סוד 'המאה ליטרא' שקיבל החפץ חיים זצ"ל" מלמדים, כי הוא ביקש לשמור בחשאי את תוכניותיו ובמקביל הגיע עד לבדיקת פרטים מעשיים בחיי היום-יום הצפויים לו בארץ. ר' ישראל מאיר חי כל ימיו בצניעות רבה והתפרנס מחנות מכולת שניהלה אשתו, ולא היו ברשותו הסכומים הדרושים להוצאות הדרך, לכרטיסי האונייה ולהשגת המסמכים הדרושים.
הרב בלוי סיפר בשנת 1937, ארבע שנים לאחר פטירתו של ה"חפץ חיים", כי ר' דוד פאטאש הטיל עליו לגייס 100 לירות, ובתנאי שהדבר ייעשה בחשאי ולא יילקח מקופתה של מפלגה כלשהי. היה זה בחול המועד סוכות תרפ"ד (1923), ובשמחת תורה הלך ר' משה לבקר את בנו בשכונת שערי חסד ומוחו טרוד בשאלה כיצד ישיג את הכסף. בדרך נתקל באחד מתושבי השכונה, שסיפר לו - בלי שום קשר - על רוח הקודש של ר' ישראל מאיר. ר' משה ראה בכך השגחה גלויה וסיפר לבן-שיחו על הסכום הדרוש. האיש סר הצידה, עשה לעצמו חשבון וחזר: "שמע, למחר אמציא לך 100 לא"י, אבל בתנאי שהחפץ חיים לא יידע מיהו הנותן".
כאמור, שלזינגר מגלה שהיה זה ר' יוסף חגיז. על-פי כתבות עיתונאיות המופיעות בחוברת, ר' יוסף פעל בתל אביב בקנאות רבה: שפך נפט על בשר לא-כשר בחנות בשוק הכרמל, סילק שפנים שגדלו ליד בית הכנסת הגדול ועוד. הוא גם קנה קרקעות להקמת שכונות חרדיות - החל מירושלים, דרך תל אביב וכלה בגליל. אלא שנדבנותו לא הועילה: רעייתו של ה"חפץ חיים" חלתה והוא נאלץ לדחות ולאחר מכן לבטל את עלייתו ארצה.
