חוסר נקיון כפיים, העלמת עובדות מהותיות מבית המשפט העליון ועשיית דין עצמי עלו לחברת הקבורה אוויסון בתשלום הוצאות יוצאות דופן בסך 40,000 שקל. העתירה הוגשה באמצעות עו"ד אריה תוסיה-כהן.
אוויסון, בשליטתה של אווה צרפתי, עוסקת בקבורה בהר המנוחות בירושלים, אך בתי המשפט כבר קבעו שהיא פועלת שלא כחוק ותוך הפרת צווים קודמים. בית משפט השלום בירושלים קנס בינואר 2018 את אוויסון ב-3.6 מיליון שקל על הבנייה הבלתי-חוקית וב-225,000 שקל על הפרת הצווים, ואת צרפתי - ב-1.6 מיליון שקל וב-135,000 שקל בהתאמה. בית המשפט המחוזי בעיר דחה את ערעורה ובית המשפט העליון דחה את בקשתה לערער.
במקביל להליכים אלו, עתרה אוויסון לבג"ץ בדרישה לאפשר לה להעביר מתים מחו"ל לקבורה בישראל בלא צורך ברשיון קבורה מהמשרד לשירותי דת. היא גם ביקשה לקבוע, כי הסעיף בחוק הביטוח הלאומי העוסק במימון קבורה אינו חל עליה, משום שהיא חברה פרטית ולא חברה קדישא ציבורית, ולחלופין - להורות לשנות את החוק ולהתאמו לחברות פרטיות כמותה.
המשנה לנשיאה, חנן מלצר, דחה את העתירה (יום ג', 22.12.20) על הסף וגם לגופה, בשל התנהלותה הפסולה של אוויסון בהליכים ומחוצה להם. הוא אומר: "העותרת לא גילתה בעתירתה תכתובות שונות, שהתנהלו בשנים 2014 ו-2015 בינה לבין המשיב 2 [המשרד לשירותי דת], בגדרן נמסר לה, באופן מפורש ובמספר הזדמנויות שונות, כי היא נדרשת להשיג רישיון קבורה, וכי עליה לחדול מעיסוק בקבורה ללא רישיון זה. מדובר אפוא בעובדות מהותיות ורלוונטיות לצורך הכרעה בעתירה, שהעותרת בחרה להסתיר מעיני בית משפט זה". די בכך כדי לקבוע שהיא פעלה בחוסר נקיון כפיים, קובע מלצר.
מלצר מוסיף: "העותרת אומנם גילתה בעתירתה כי מתנהלים בינה לבין עיריית ירושלים הליכים משפטיים ביחס להיתרי בנייה בחלקות שבבעלותה, אך היא לא ציינה כי היא והמנהלת שלה הורשעו בהליכים אלה בעבירות בנייה, וכי הושתו עליהן קנסות. העותרת הציגה אפוא תמונה חלקית בפני בית משפט זה בהקשר הנ"ל, אשר עולה, גם היא, כדי חוסר ניקיון כפיים.
"העותרת לא פנתה למשיב 2 כדי לקבל רישיון קבורה, למרות ההודעות החד-משמעיות שנמסרו לה בתכתובות המתוארות לעיל, כי היא נדרשת לרישיון זה. העותרת גם לא פתחה באותה עת בהליכים בנושא, ולא הקפיאה את פעילויותיה עד לבירור חוקיות מעשיה, אלא בחרה להמשיך לעסוק בקבורה ללא רישיון ובניגוד לדין. מכאן שמוצדקת הטענה כי היא עשתה דין לעצמה. כידוע, הלכה פסוקה היא כי עותר העושה דין לעצמו – אין להעניק לו את הסעד המבוקש, ודין עתירתו להידחות על הסף".
לגופם של דברים קובע מלצר, כי אוויסון זקוקה לרשיון קבורה, למרות שלטענתה היא קוברת בקרקע פרטית ושאת הקבורה בפועל מבצע גוף שהיא שוכרת. עוד הוא מדגיש, כי הרישיון אינו מותנה במקום הפטירה אלא במקום הקבורה, ולכן הוא נחוץ גם כאשר מדובר במי שנפטרו בחו"ל. מלצר מציין, כי העובדה שאוויסון אינה נתמכת בידי הביטוח הלאומי, אין פירושה שהיא פטורה מרישיון. בשל התנהגותה של אוויסון, חייב אותה מלצר בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל למדינה ו-10,000 שקל לביטוח הלאומי. השופטים יוסף אלרון וג'ורג' קרא הסכימו עם מלצר. את המדינה ייצג עו"ד שי כהן, ואת הביטוח הלאומי - עו"ד אורנה רוזן-אמיר.
