שילוב של הליך משפטי ממושך והליך מינהלי ממושך הוביל לכך, שרק בדצמבר 2020 פסק בית המשפט המחוזי מרכז בתביעה שהוגשה בחודש יוני 2011, בעקבות ההינתקות שבוצעה שש שנים לפני כן. וכך, פסק הדין המחוזי ניתן 15 שנים לאחר ההינתקות; אם יוגש ערעור לבית המשפט העליון והוא יידון לגופו, עשויות לחלוף שנתיים-שלוש נוספות.
חברת הבנייה י.ח דמרי בנתה 100 בתי מגורים ביישוב ניסנית, מכרה 72 מהם ותבעה פיצוי של 16.9 מיליון שקל על הבתים שלא נמכרו בשל ההינתקות. הוועדה המיוחדת שהוקמה לפי חוק ההינתקות פסקה לה, בספטמבר 2007, פיצוי של 5 מיליון שקל בלבד. בינואר 2010 הגישה דמרי לוועדה בקשה לתשלום מיוחד בנוסף על הפיצוי, ובמארס 2011 נדחתה בקשתה. לפיכך, היא פנתה כאמור לבית המשפט ביוני 2011.
בספטמבר 2014, לאחר שהתקיימו מספר דיוני הוכחות ונשמעו חוות דעת מומחים, ביקשה החברה להשהות את הדיון עד להכרעה בפנייתה המחודשת לוועדה המיוחדת, שהוגשה חודש קודם לכן. השופט
יעקב שינמן נענה לבקשה. בנובמבר 2016 דחתה הוועדה את פנייתה של דמרי, אם כי העניקה לה לפנים משורת הדין עוד 300,000 שקל. דמרי עתרה לבית המשפט המחוזי בירושלים בנובמבר 2016, ובמאי 2017 הסכימו הצדדים שהוועדה תדון מחדש במקצת מטענותיה של דמרי. לאחר בדיוק שנתיים החליטה הוועדה להוסיף לדמרי 1.7 מיליון שקל, ובסך-הכל היא קיבלה 7 מיליון שקל.
במאי 2019 חודשו ההליכים בתיק; דמרי והמדינה ביקשו לתקן את כתבי טענותיהם לאור ההתפתחויות האחרונות. שינמן דחה את הבקשה, ולאחר מכן הסכימו הצדדים לצרף לתיק את המסמכים בנוגע להליכים שהתקיימו בפני הוועדה מבלי לחקור עליהם. שינמן אישר במארס 2020 את צירוף המסמכים. את פסק דינו נתן ב-30.12.20 ובו דחה את תביעתה של דמרי לתשלום נוסף של 7 מיליון שקל. הוא מציין, כי מתוך 9.5 שנות חייו של התיק - במשך חמש שנים הושהה הטיפול בו בשל דיוני הוועדה. את דמרי ייצג עו"ד אסא זהר, ואת המדינה - עו"ד שרון ואלה.