שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, יוצא נגד המצב בו נאשמים מוחזקים במעצר ממושך מאוד בשל התארכות משפטיהם, בין היתר בגלל העומס המוטל על בתי המשפט. הוא גם מציע (יום ג', 19.1.21) שינוי חקיקתי, שלדעתו יגביר את המעקב אחרי קצת התנהלות המשפטים ויהווה שיקול בחלוקת התיקים בין השופטים.
אלרון היה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וראש הרכב תיקי פשע חמור בו, והוא אחד הפליליסטים המובהקים שבין שופטי בית המשפט העליון. המצב החוקי כיום הוא, שמעצר עד תום ההליכים הוא לתשעה חודשים, ולאחר מכן יש לבקש מדי שלושה חודשים (ובמקרים חריגים מדי חמישה חודשים) את אישורו של בית המשפט העליון להארכתו. על-פי נתוני הסניגוריה הציבורית משנת 2005, בית המשפט העליון נענה ל-99% מהבקשות הללו.
לדברי אלרון, מטרת החוק היא "להגן על שלום הציבור וביטחון המדינה, למנוע שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין, ולהבטיח את פיקוחו של בית המשפט העליון על אורכה של תקופת המעצר. עוד צוין בפסיקה, כי תקופת המעצר בת תשעת החודשים משקפת את האיזון בין זכותו של הנאשם לחרות בטרם הוכרע דינו, לבין אילוצים מעשיים שונים, ובכלל זה העומס המוטל על בית המשפט; הצורך של התביעה בפרק זמן מספק כדי להביא עדים ולהציג ראיות רלוונטיות; ויכולתו של הסניגור להתכונן היטב למשפט.
"עם זאת, אורכה של תקופת המעצר עלול לפגוע בחירותו של הנאשם במידה רבה, ולעיתים אף בזכותו להליך הוגן. זאת, שכן בחלוף פרק זמן ארוך שבו נתון הנאשם במעצר, נוצר 'דחף' עבורו להודות באשמה במסגרת הסדר טיעון, יהיו שיאמרו אף אם לא ביצע את העבירה שבה הוא נאשם, מאחר שההרשעה אינה צפויה להאריך באופן משמעותי את תקופת המאסר שתוטל עליו ממילא, ואולי אף למצותה".
לדעת אלרון, בהתחשב בכל האיזונים עליהם עמד בית המשפט העליון, "ניתן היה לסבור כי הכלל הוא שנאשם ישוחרר ממעצרו בחלוף תשעה חודשים ממועד הגשת כתב האישום נגדו אם טרם הוכרע דינו, וכי רק במקרים חריגים ניתן להאריך את מעצרו מעבר לתקופה זו". אלא שבפועל, כאמור, המעצרים מתמשכים הרבה מעבר לכך ולעיתים למשך שנים.
אלרון מדגיש: "מציאות זו אינה רצויה, וקשה להשלים עימה. קביעת המחוקק כי נאשם שטרם נגזר דינו כעבור תשעה חודשים ישוחרר ממעצר, משקפת תפיסה שלפיה, ככלל, הארכת מעצר למשך תקופה ממושכת כזו בטרם הוכרע משפטו, פוגעת באופן לא מידתי בזכותו לחרות. תפיסה זו, ביחס לזכויות נאשמים שטרם נגזר דינם, קיבלה חיזוק עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אך תחת שהדבר יביא לשינוי בנקודת המוצא של הדיון בהארכות מעצר, הפכה הוראת החוק האמורה כמעט לאות מתה". בנוסף לכך קיימת, כפי שצוין, הסכנה של הודאות שווא בשל אורך המעצר.
"לא נעלם מעיני כי במקרים רבים נעתר בית משפט זה לבקשה להאריך את מעצרו של נאשם בשל כך שמשפטו בערכאה הדיונית עודו מתנהל, מעבר לתקופת זמן של תשעה חודשים, וזאת עקב יומנם העמוס של בתי המשפט בערכאות הדיוניות שאינו מאפשר שמיעה רציפה ומהירה של התיק", מוסיף אלרון. "ואולם, לטעמי קשה להשלים עם מצב זה, ואף נתתי לכך ביטוי לא אחת בהחלטות שניתנו על ידי. לאחרונה אנו עדים אף לבקשות להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים בתיקים של עבירות קלות הנדונים בבתי משפט השלום. על אחת כמה וכמה אין להשלים עם דבר זה".
אלרון מציע לשקול שינוי בחוק, ולפיו הבקשות הראשונות למעצר מעבר לתשעה חודשים יידונו בפני נשיא בית המשפט בו מתנהל התיק. הדבר "יביא להגברת מודעותם של נשיאי בתי המשפט השונים באשר לקצב התקדמות ההליכים הקבועים לדיון לפני הרכבים שונים, ויהווה שיקול בחלוקת התיקים וניתובם" בין השופטים. התיק שבפניו, מוסיף אלרון, מדגים את הבעיה: "קשה לקבל מציאות שבה נאשם שוהה במעצר כמעט שנתיים, בתיק פשוט יחסית מבחינה עובדתית, בטרם נערך בעניינו ולו דיון הוכחות אחד - הכל לנוכח עומס המוטל על בית המשפט הדן בעניינו. יש לעשות ככל הניתן כדי להימנע ממצב זה".
עם זאת, אלרון נענה לבקשת המדינה והאריך בשלושה חודשים את מעצרו של אמל מחאג'נה, המואשם בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות נשק, וזאת בשל חומרת העבירות (שעל-פי החוק מחייבות מעצר) ועברו הפלילי, הכולל מאסר בפועל. "לצד זאת, על בית המשפט שבו מתנהל משפטו לעשות ככל הניתן להקדמת שמיעת הראיות. ככל שהמשיב ייוותר במעצר לאורך פרק זמן משמעותי מבלי שההליך בעניינו יתקדם, ישמש הדבר עילה לבחינת החלטת המעצר עד לתום הליכים בעתיד, אם במסגרת בקשה להארכת מעצר אשר תוגש לבית משפט זה, אם במסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר, אשר תידון לפני בית המשפט המחוזי". את המדינה ייצגה עו"ד עילית מידן, ואת מחאג'נה - עו"ד ויסאם לידאוי.
