הנהלת תנועת הצופים פעלה בצורה בלתי חוקית לסיכול התארגנות עובדיה בהסתדרות - קובע (יום ג', 2.2.21) סגן נשיא בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, דורי ספיבק. הוא דחה את טענת הצופים, לפיה ההסתדרות איבדה את מעמדה היציג בתנועה וניהלה עימה מו"מ למרות שלא הייתה לה כשרות משפטית לעשות זאת.
בתנועה חברים 85,000 בני נוער והיא מעסיקה למעלה מ-800 עובדים, רבים מהם צעירים לאחר שירותם הצבאי. ההסתדרות החלה לארגן את עובדי הצופים בנובמבר 2017, והתנועה הכירה בה מיידית כארגון היציג. ספיבק קובע: "תנועת הצופים פעלה בדרכים שונים המנוגדות לדין לסיכול התארגנות עובדיה, תוך שהיא מנהלת במשך שנתיים ימים בחוסר תום לב מוחלט מו"מ ללא כל כוונה אמיתית לכונן מערכת יחסי עבודה קיבוצית בתנועה, ותוך שהיא מנסה בדרכי תחבולה להסוות את התנגדותה הנחרצת להתארגנות". את עיקר האחריות מטיל ספיבק על היו"ר, אלי בן-יוסף, המזכ"ל קלי כהן ומנהלת משאבי האנוש, אור ברנר.
ספיבק מתאר שורה ארוכה של אירועים שהובילו אותו למסקנתו. הנהלת התנועה גררה את רגליה וקבעה פגישה ראשונה עם נציגי ההסתדרות רק לינואר 2017, כאשר בתקופת הביניים היא פגעה בזכויות העובדים בלא להידבר עימם. המו"מ התנהל בעצלתיים במשך 4.5 חודשים, באשמת ההנהלה, והואץ רק כאשר ההסתדרות איימה לנקוט צעדים ארגוניים. ספיבק מונה שורה של פרסומים נגד ההתארגנות, בעיקר פוסטים בפייסבוק, שנכתבו בידי עובדים בתנועה וזכו לחיבוב (לייק) מצד בכיריה. "המדובר בהפרה בוטה וגסה של האיסור המוטל על נושאי משרה בכירה של המעסיק להביע מסרים כנגד ההתארגנות", הוא קובע. עוד אומר ספיבק, כי הסבריה של התנועה בבית הדין היו היתממות והתנהגות חסרת תום לב, ועל אחד מהם הוא מגיב במילים "נו, באמת".
לצד זאת, פרסמו בן-יוסף וכהן אמירות משלהם נגד ההתארגנות, ומסקנתו של ספיבק היא. "שראשי התנועה גמרו אומר להשניא את ארגון העובדים על עובדי התנועה, ולומר להם באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מי מהם שתומך בסולידריות הארגונית פועל נגד ערכי הצופים. זאת, לצד הבטחה חד-משמעית כי גם ללא ההתארגנות יינתנו לעובדים תוספות שכר, כך שההתארגנות היא מיותרת". במקביל, פרסמה ההנהלה אוגדן שכר ששיפר את שכרם של העובדים - אך ספיבק שגם מהלך חד-צדדי זה היה "חלק בלתי נפרד ממסכת ההתנכלויות להתארגנות". הדבר אף מלמד, כי "ארגון העובדים נהג באחריות כלפי עתיד התנועה, ובכלל זה העלה דרישות כלכליות סבירות ומידתיות, ולמרות האמור נתקל בחומה בצורה של מעסיק שהיה נחוש בכוונותיו להתנער מחובותיו במישור הקיבוצי כלפי ציבור עובדיו והארגון שהוא מייצג".
עוד אומר ספיבק, כי דרישתה של ההנהלה שההסתדרות תוכיח מחדש (פעמיים) שהיא הארגון היציג, "לא נעשתה בתום לב, ועל כן יש לראות בה, כשלעצמה, משום הפרה בוטה של חובתה כלפי העובדים, וניסיון חסר תום לב מצידה לפוצץ את המו"מ שהגיע לשלבים מתקדמים". כאמור, ספיבק דחה את טענת התנועה ולפיה ההסתדרות איבדה את היציגות - הן משום שלא הוכחה עובדתית, והן משום שאפילו אם זה היה המצב, הרי שהוא נבע מהתנהגותה הבלתי-חוקית של ההנהלה.
ספיבק נמנע מלפסוק כעת סעד כספי לטובת ההסתדרות, בין היתר לאור טענת התנועה בדבר מצבה הכספי הקשה בשל הקורונה. במקום זאת, הוא זימן את הצדדים לחודש הבא, כדי לנסות ולהגיע להבנות. נציג הציבור יהונתן דקל הסכים עם ספיבק, בעוד נציג הציבור אסף וייס חלק עליו וקבע, בחוות דעת ארוכה משלו: "גם אם עולה חשש כי נפלו מספר פגמים בהתנהלות תנועת הצופים, ואף אם נעשו מספר פעולות שמוטב היו שלא ייעשו, הרי שבנסיבות העניין ובהתחשב בהתנהלות הכללית של הצדדים בתקופה הרלוונטית, לא הובאו בפנינו ראיות המראות כי היה באיזה מהם, או בכל אלה במצטבר, משום פסול מהותי או השפעה של ממש על הסכסוך העומד בפנינו, ודאי שלא כזה המצדיק קביעת פיצוי או סעד אחר".
וייס גם מותח ביקורת קשה על האופן בו צירפה ההסתדרות את עובדי הצופים לשורותיה, במקום לשכנע אותם בצורה מסודרת ובמקום לאפשר לנציגי ההנהלה להביע אף הם את עמדתם. "הגענו למצב בו החלטות העובדים מתקבלות במחשכים, במחטפים, או עקב הפעלת תחבולות מצד זה או אחר. למשל במקרה זה, החתמת עובדים סביב מדורות בטיול חנוכה, עומדת אולי בקריטריונים שנקבעו במשפט העבודה ואף זוכה לציון גבוה בתחום התחבולנות והתגנבות היחידים, אך לאיזה ציון הייתה זוכה בתחום החינוך לדמוקרטיה? בתחום החינוך לקבלת החלטות מושכלת? בתחומי הצרכנות הנבונה?
"מהבחינה הזו אין היא טובה בהרבה מעסקות מכירת המנויים לדיסקים שהיו נהוגות בתחנה המרכזית בתל אביב לחיילים ממהרים לאוטובוס, או מערבי המכירות בסופם היו יוצאים זוגות מותשים לחלוטין, אך בידם הזכות לנפוש באיזה קלאב מרוחק ב-100 השנים הבאות... התוצאה, עם כל הכבוד, היא עיסוק בהתגנבויות ובמשחקי תופסת, במניפולציות, בהתחזויות, באיתור השפעות פסולות וכיו"ב, וכך גם במקרה זה, בו לאחר קריאת מאות עמודים והשקעת עשרות שעות, אין לנו כל ידע, למשל, מה רוצים העובדים ומדוע". את ההסתדרות ייצגו עוה"ד מאיה צחור-אבירם וסיוון רדיאן, ואת הצופים - עוה"ד נעמה בביש והילה אקרמן.
