בהסתכלות לפי השכלה, שיעור האבטלה היה נמוך יותר בקרב עובדים משכילים. שיעור האבטלה הנמוך ביותר היה בקרב יוצאי אקדמיה (10% בסגר השני) ויוצאי מוסדות להנדסאים וטכנאים (14% בסגר השני) וגבוה בקרב מי שמוסד הלימודים האחרון שלו היה ישיבה או תיכון (19% בסגר השני). נתונים אלה מעידים במידה רבה על סוג העבודות בהן משתלבים בוגרי המוסדות השונים. כך, יוצאי אקדמיה ומוסדות להכשרת הנדסאים וטכנאים השתלבו יותר בעבודות שהוגדרו חיוניות לאורך המשבר או שהיו נוחות יותר לביצוע מרחוק. משלחי היד שנפגעו בצורה הקשה ביותר מאז חודש מרס הם משלחי יד מתחום המסעדנות, התיירות, האומנות והתרבות. במשלחי יד אלה שיעור האבטלה נע בין 21% ל-69% גם בחודשים יולי-אוגוסט, בזמנים בהם המשק היה עם מעט הגבלות יחסית לשאר השנה. בזמן סגרים, נוספה פגיעה במשלחי יד שכרוכים בקבלת קהל, כדוגמת מוכרים בחנויות ומעצבי שיער. בין משלחי היד שנפגעו בצורה קלה ישנם עובדים כדוגמת מפתחי תוכנה, ועובדים של מערכות חיוניות כגון מורים ורופאים. שיעור האבטלה של עובדים אלה היה נמוך מ-5% כאשר המשק היה פתוח יחסית – חודשים יולי אוגוסט.

משבר הקורונה הדגיש את הפער בין עובדים שמשלח היד שלהם ותשתיות ביתם מאפשרים להם לעבוד מהבית ואלה שלא. היכולת לעבוד מהבית קריטית בזמן תחלואה נרחבת, אך חשובה גם בימים כתיקונם, ויכולה להקטין את הגודש בכבישים ולתרום לרווחת העובדים. בחינת פוטנציאל העבודה מהבית לפי משלחי יד בישראל, בדומה לבחינה שנעשתה במחקר של דינגל וניימן (2020), הראתה כי 47% מהעובדים בישראל מועסקים במשלח יד שמאפשר עבודה מהבית, גבוה מכל מדינות ה-OECD פרט ללוקסמבורג וגבוה משמעותית ממוצע ה-OECD (38%). עם זאת, שיעור העובדים מהבית בפועל בחודשי הסגר השני היה נמוך יותר. השיעור הגבוה של פוטנציאל העבודה מרחוק יחסית ל-OECD נובע בין השאר משיעור גבוה יחסית של עובדי הוראה (2.4 נקודות אחוז יותר מממוצע ה-OECD) ושל עובדים בענפי טכנולוגיית המידע (ICT, 1.4 נקודות אחוז מעל ה-OECD), המאפשרים לעבוד מהבית.

בחלוקה למגזרים, שיעור היהודים שאינם חרדים והחרדים שמועסקים במשלחי יד המאפשרים עבודה מהבית דומה, ואילו ערבים, ובמיוחד גברים ערבים, מועסקים במשלחי יד שלא מאפשרים עבודה מרחוק. לעומת זאת, בחינת היכולת לעבוד מהבית לפי תשתיות ביתיות מראה כי בעוד יהודים שאינם חרדים גרים בבתים מרווחים יחסית עם מחשב ואינטרנט, האוכלוסייה החרדית והערבית גרים בבתים צפופים ללא מחשב, שמקשים על העבודה מהבית. כך ל-91% מהאוכלוסייה היהודית שאינה חרדית הם בעלי מחשב וגישה ואינטרנט, זאת בהשוואה ל-76% מקרב הערבים ו-37% בלבד מקרב החרדים. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2020 27% מהעובדים דיווחו כי עבדו בפועל מהבית. למרות הפערים בתשתיות, ובדומה לתוצאה לפי פוטנציאל משלחי היד, שיעור היהודים לא חרדים וחרדים שעבדו מהבית בחודשים אלה היה דומה: 32% מהנשים היהודיות שאינן חרדיות והנשים החרדיות עבדו מהבית לעומת 19% מהנשים הערביות, ואילו בקרב גברים, שיעור הערבים שעבד מהבית עמד על 7% בלבד, לעומת 28% בקרב יהודים שאינם חרדים ו-25% בקרב חרדים.

מאפייני שוק העבודה בישראל השתנו משמעותית מאז קום המדינה. היעדר התאמה בחקיקה לשינויים שכאלו, עשויה לפגוע במשק כולו, עובדים ומעסיקים כאחד. דוגמה לכך ניתן למצוא בחקיקה הקשורה לשעות העבודה: שעות העבודה בישראל גבוהות מממוצע ה-OECD. בישראל, ניתן להעסיק עובד עד 12 שעות ביום (כולל שעות נוספות) ולא יותר מ-58 שעות בשבוע (42 שעות רגילות ו-16 שעות נוספות). לעומת זאת, במדינות רבות בעולם, מכסת השעות הנוספות מוגדרת על בסיס ממוצע תקופתי או מכסה תקופתית, המאפשרת גמישות בהתאם לדרישות ולביקוש. כך לדוגמה, בדנמרק ובאירלנד ניתן לעבוד מספר שעות נוספות גבוה יותר, כל עוד הממוצע לא יחרוג מ-48 שעות בשבוע בממוצע לאורך 4 חודשים. גמישות במסגרת שעות העבודה נדרשת על-מנת לקיים משק פתוח ותחרותי, אך זה לא צורך של מעסיקים בלבד. גם העובדים מעוניינים בגמישות בשעות העבודה כדי לאזן בין דרישות העבודה למחויבויות אחרות ושעות פנאי. סקר שיזמה זרוע העבודה בנושא נורמות העבודה ממחיש את הפערים בין החוק, נורמות העבודה בישראל וצרכי העובדים: כרבע מהמשיבים העידו כי הם עובדים לעיתים קרובות יותר מהמותר בחוק ו-38% העידו כי הם זקוקים לגמישות רבה יותר בשעות העבודה. משבר הקורונה חיזק את הצורך בהתאמת חקיקת העבודה: מעסיקים נאלצו לשנות את שעות העבודה כדי להתאים עצמם למגבלות ולביקוש משתנה, ועובדים נאלצו להתמודד עם הצורך לשנות את שעות העבודה בשל היעדרן של מסגרות החינוך. התאמת חקיקת העבודה עשויה להיטיב עם כלל המשק, ולכן מובילה זרוע העבודה עבודת מטה לבחינת התאמת חקיקת העבודה לשוק העבודה העכשווי והעתידי.