לראש רשות התאגידים, בכובעו כרשם ההקדשות, אין סמכות לדרוש מהקדש דתי להירשם בפנקסיו ולהגיש לו דוחות. כך קובע בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב. בית הדין קיבל את בקשת נאמן הקדש בית היתומים הספרדי בירושלים, משרדו של עו"ד שלמה תוסיה-כהן, והורה לו שלא להיענות לדרישות ראש הרשות דאז, אייל גלובוס.
בית היתומים הספרדי הוקם בתחילת המאה ה-20 בתרומתו של משיח ברוכוף, מעשירי העיר, ובשנת 1925 נרשם כהקדש דתי בבית הדין של הרבנות הראשית לארץ ישראל. על-פי החוק, החל עוד מימי המנדט, הקדשות דתיים מצויים בפיקוחו הבלעדי של בית הדין הדתי הרלוונטי בכל הנוגע לניהולם הפנימי. באוגוסט שעבר דרש גלובוס ממשרד תוסיה-כהן לרשום את בית היתומים בפנקס ההקדשות הציבוריים ולהגיש לו דוחות שנתיים. הוא ביקש מבית הדין להורות לו שלא לציית לדרישה, בעוד המדינה טענה שלבית הדין אין סמכות לדון בבקשה - משום שהיא אינה עוסקת בענייניו הפנימיים של ההקדש - ולכן ביקשה לדחות אותה על הסף.
הדיינים הרב שלמה שטסמן, הרב אייל יוסף והרב עידו שחר קובעים תחילה (23.2.21), כי יש להם סמכות לדון בבקשה, שכן מדובר בפרשנות של החקיקה הנוגעת להקדש המצוי כאמור בתחום אחריותם. "על-פי דין תורה בית הדין הוא הממונה על ניהול ההקדש והנאמנים הם עושי דברו של בית הדין, אך כך גם רואה המשפט האזרחי את תפקיד בית הדין הדתי", הם אומרים. ניהול חשבונותיו של ההקדש ומסירת דוחות על פעילותו הם חלק מענייניו הפנימיים, ולכן בית הדין הרבני מוסמך לדון בשאלה האם יש למוסרם לרשם ההקדשות.
מכאן עוברים הדיינים לשאלה האם סמכויות הפיקוח של רשם ההקדשות חורגים מהניהול הפנימי של הקדש דתי. הם מזכירים, כי בתי הדין הדתיים פיקחו על ההקדשות הדתיים עשרות שנים לפני שנוצר תפקיד רשם ההקדשות רק בשנת 1973. ההיסטוריה החקיקתית מלמדת, כי הכנסת לא התכוונה שתפקיד זה יפקיע את סמכותו הייחודית של בית הדין הדתי, ובדברי ההסבר אף נאמר: "הוראות החוק החילוני אינן חלות על עניינים אלה אלא אם הורה בית הדין הדתי להחיל אותן".
הדיינים מוסיפים, כי אין צורך מעשי בפיקוחו של רשם ההקדשות, שכן בתי הדין הרבניים החילו על ההקדשות הדתיים כמעט את כל הוראות הפיקוח החלות על הקדשות אחרים. ההלכה אומנם אינה מחייבת לנהל פנקס פתוח בו יירשמו, אך בתי הדין פועלים כעת לפרסם באופן יזום את פנקס ההקדשות הדתיים. הם גם מוצאים יתרון בכך שבעוד רשם ההקדשות אינו מחויב לשמור על סודיות הדוחות הנמסרים לו, בבית הדין הם כפופים לכללי ההלכה.
הדיינים מוסיפים: "אליבא דטענות רשם ההקדשות עולה לכאורה, כי כל רשמי ההקדשות - זה ארבעים שנה ועד לאחרונה, במועד שבו נצנצה רוח אחרת עימו - עברו לכאורה על הוראות החוק לפקח על הקדשות דתיים-ציבוריים. כל היועצים המשפטיים לממשלה וכל מבקרי המדינה לא ראו לתת את דעתם ולהורות על פיקוח כזה. עתה נשבה 'רוח הקודש' בזווית בית המדרש ורשם ההקדשות מבקש את תפקידו כלפי ההקדשות הדתיים ביד חזקה ובזרוע נטויה. מתשובת המדינה אין אינדיקציה כי היועץ המשפטי לממשלה אישר את עמדת רשם ההקדשות. קשה להלום דרך התנהלות זו".
למעלה מן הצורך אומרים הדיינים, כי אפילו אם ייקבע שרשם ההקדשות יכול לדרוש רישום ודוחות - הרי שבית המשפט העליון כבר פסק, כי הוראות החוק מ-1973 אינן חלות על הקדשות שהוקמו לפני כן. כאמור, הקדש בית היתומים הספרדי נוצר כבר ב-1925. והם מסיימים: "בית הדין מורה לנאמן ההקדש לא לרשום את ההקדש בפנקס ההקדשות הציבוריים ולא לתת לרשם ההקדשות דוחות על ניהולו ועל קיום מטרותיו או כל דוח אחר".
