בית חולים פסיכיאטרי אינו מחויב לנקוט צעדים בלתי סבירים ויקרים כדי למנוע התאבדות של מטופל, ועליו להביא בחשבון בהקשר זה גם את רווחתם. כך קובע בית המשפט העליון (יום ג', 2.3.21), בדעותיהם של השופטים נעם סולברג וניל הנדל מול דעתו החולקת של השופט אלכס שטיין.
המחלוקת התעוררה בעקבות התאבדותה של צעירה בת 24 בבית החולים מעלה הכרמל בשנת 2009, כאשר תלתה את עצמה על צינור בחצר לאחר שטיפסה על שולחן שהוצב מתחתיו. משפחתה תבעה מבית החולים פיצוי של 6.5 מיליון שקל, אך בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מנחם רניאל) דחה את התביעה לאחר שקבע, כי בית החולים לא התרשל בטיפול בה ובמניעת ההתאבדות. שופטי העליון היו תמימי דעים בדחיית הערעור בנוגע לטיפול ונחלקו בשאלת מניעת ההתאבדות.
סולברג אומר: "קיומה של חובת זהירות מצד בית החולים כלפי המנוחה - אינו מוטל בספק... מחובתו לקחת בחשבון את האפשרות כי מתמודדי הנפש אשר חוסים בצל-קורתו, עשויים לנסות לשלוח יד בנפשם. עליו לנקוט אם כך, באמצעים סבירים, על-מנת למנוע התרחשותו של נזק כאמור. אכן, בשים לב לתוחלת הנזק העצומה - מכפלת ההסתברות שמטופלי בית חולים פסיכיאטרי ינסו לשים קץ לחייהם, בעוצמת הנזק שחברתנו מייחסת לאיבודה של כל נפש - ידרש בית החולים לנקוט באמצעי מנע משמעותיים ויקרים".
סולברג מדגיש: "בית חולים פסיכיאטרי חייב ליתן דעתו על אמצעים שונים אשר עשויים לשמש את מטופליו, אם וכאשר - בצר להם - יחפשו את הדרך לגדוע את פתיל חייהם. כחלק מחובת הזהירות שרובצת על כתפיו, חייב בית החולים לשבת על המדוכה ולטכס עצה, כיצד ניתן למזער באופן מקסימלי את היכולת של מטופלים לפגוע בעצמם בימים קודרים ובשעות קשות.
"...לא על בית החולים המלאכה לגמור, אך אין הוא בן-חורין להיבטל הימנה; פטור בלא כלום - בוודאי אי-אפשר. חובה זו, תחומה כמובן בגדרי השכל הישר, וכפופה לאיזונים שיש לערוך אל מול אינטרסים אחרים שנאבקים על הבכורה; בכללם - כבוד המטופלים, חרותם, דרכי הטיפול והריפוי המקובלות, והאחריות האישית שיש להותיר בידי כל אחד ואחד מהם. מכל מקום, אין בעובדה המוסכמת, שלפיה לא ניתן לאיין את האפשרויות לבצע ניסיונות אובדניים, כדי לפטור את בית החולים מנקיטת כל האמצעים שיש לראותם כסבירים בנסיבות העניין".
אלא שלצד החשיבות העצומה של חיי אדם, ממשיך סולברג, "גם לאיכותם של החיים אנו מייחסים ערך ומשמעות. איננו מצפים ממחלקה פתוחה בבית חולים פסיכיאטרי, אשר החשש הנשקף לחיי מטופליה אינו ברף הגבוה ביותר, כי תכרות את עציה, תעקור את ספסליה, ותכלה את מרזביה. בית החולים מבקש להעניק לבאים בשעריו, תחושת חיים 'נורמלית' ככל הניתן. לא מעקב צמוד, לא דחיקת רגליים, לא תחושת מחנק. בית החולים נדרש לאפשר להם להסתובב בחופשיות, להסב עם בני משפחותיהם בחצר, וליהנות מעצי הגן".
הנדל אומר כי שיקולי עלות גם הם חלק מן הנוסחה, כפי שלמשל לא ניתן לדרוש מבית החולים שיצמיד איש צוות לכל מטופל 24 שעות ביממה. הוא מסכים עם סולברג בנוגע לאיכות חייהם של המאושפזים: "מטרת הטיפול היא, בין היתר, לסייע למטופל, במקרה המתאים, לקיים אורח חיים בתוך בית החולים ומחוצה לו באופן שאינו מסכן אותו ואת סביבתו. מטרה נוספת - בעלת אופי ראשוני והכרחי - היא כי במקרים המתאימים המטופל יבחר להתאשפז בבית החולים, מתוך בחירתו ולא מתוך כפייה. כך בפרט ביחס לאגף פתוח ואשפוז מרצון. על בית החולים מוטלת המשימה המורכבת שהיא איזון בין יצירת תנאים בטוחים ככל האפשר, מחד-גיסא; לבין יצירת תנאי מחייה מספקים על-מנת שהמטופלים יבחרו לאשפז עצמם, מאידך-גיסא".
הנדל גם דוחה את האבחנה שעשה שטיין בין רשלנות רפואית בטיפול לבין לבין רשלנות ניהול בצד הלוגיסטי. לדעת שטיין, בנושא הראשון יש ככלל לקבל את חוות דעתם של מומחים, ובנושא השני - משקל חוות הדעת יהיה נמוך יותר. ואילו לדעת הנדל, "ראוי שנקפיד לעמוד על כך שהסמכות להכריע אף בשאלות של רשלנות מקצועית - ולא רק הסמכות, אלא אף האחריות - נתונה לבית המשפט ולא לגורם אחר, יהא מקצועי ככל שיהא. מן הראוי כי סמכות זו לא תוגבל בכללים מצמצמים, שמא גודל האחריות יעלם מעינינו. כך, יידע השופט המכריע בתיק כי חוות הדעת המקצועית מהווה כלי עזר להכרעה, אך לא המפתח לדלת פסק הדין. זאת, אף לא בענף הרפואה".
לדעת שטיין, אם הסרת השולחנות מן החצר הייתה פוגעת ברווחת המאושפזים, הרי ש"הגנה על חיי אדם הצדיקה את נקיטתו של אמצעי זה למרות המחיר שהוא גובה. עלותו של אמצעי זה נופלת בהרבה מהמחיר הכמעט-אינסופי של אובדן חיי אדם; וכך הוא גם לגבי אמצעי מנע אחרים שלא ננקטו". הוא סבור שהיה מקום להתקין מצלמות אבטחה בחצר ומדגיש: "לא יכול להיות ספק בכך שחולה אובדני אינו יכול להלך בבית חולים פסיכיאטרי ללא שום פיקוח גם כאשר הוא מאושפז במחלקה פתוחה".
שטיין מוסיף: "מה שקובע בכגון דא הוא אמצעי מנע אשר יכלו למנוע את הנזק שבית החולים מחויב היה למנעו; ואם עלות האמצעים, שבית החולים יכול היה לנקוט, אך לא נקט, כדי למנוע את קרות הנזק, נופלת מתוחלת הנזק, הרי שבית החולים מתרשל גם אם האמצעים שלא ננקטו על ידיו אינם קבועים בנהליו". שטיין דוחה את הערתו של סולברג, לפיה הצעירה יכולה הייתה להתאבד בדרך אחרת אם אותו שולחן לא היה ניצב בחצר: "בית חולים או רופא חייב לקבל את מטופלו כמו שהוא ולשפר את מצבו ככל שניתן בהתאם למקובלוֹת המקצוע הרפואי. נטייתו האובדנית של מטופל פסיכיאטרי היא חלק ממצבו הנתון שבו חייב בית החולים לטפל". את המשפחה ייצג עו"ד אילן קיסרי, ואת בית החולים - עוה"ד אלאמר ירושלמי ודוד גל.
