צה"ל והפרקליטות הגישו לבג"ץ רק ב-12.11.20 תצהיר תשובה לעתירתה של חברת בנייה פלשתינית, למרות שהשופטים הורו להם להגישו עד 5.3.20. כך מלמד (יום א', 7.3.21) פסק דינו של השופט יצחק עמית. מקרה זה מיטיב להדגים את הסחבת השיטתית בה פועלת המדינה במקרים רבים, תוך הפרת הוראות ברורות של בית המשפט העליון - אשר למעשה אינו יכול לעשות דבר.
חברת Union Comstruction and Investment עתרה לבג"ץ בנובמבר 2019, בטענה שפרויקט שהיא מקימה על קרקע פרטית בשטח B באזור רמאללה, סובל מהתנכלויות חוזרות ונשנות של פורעים ישראלים. היא טענה, כי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון אינו ממלא את חובתו על-פי החוק הבינלאומי להגן על ביצוע העבודות. לאחר דיון בעתירה ב-20.1.20 הוציא בג"ץ צו על תנאי, המורה למדינה לנמק בתוך 45 יום מדוע לא תפעל להגן על האתר.
מכאן החלה מסכת של בקשות דחייה שהגישה הפרקליטות, חלקן רק בדיעבד (לאחר שחלף המועד להגשת התצהיר) וחלקן בהסכמה מסויגת של החברה. ב-5.3.20 - המועד האחרון להגשת התצהיר - ביקשה וקיבלה המדינה ארכה של שבועיים; ארבעה ימים לאחר המועד החדש, היא קיבלה ארכה עד 3.5.20. חודש לאחר אותו מועד, העניק לה בג"ץ ארכה עד 1.7.20. ארבעה ימים לאחר מועד זה, נדחתה שוב הגשת התצהיר - עד 2.8.20. יום למחרת קיבלה המדינה ארכה של יממה, אך ב-6.8.20 ניתנו לה לבקשתה 19 ימים נוספים. ב-26.8.20, שוב לאחר המועד שנקבע, קיבלה המדינה דחייה עד 1.10.20. גם במועד זה לא הוגש התצהיר, והתאריך החדש שנקבע היה 1.11.20. באותו יום קיבלה המדינה ארכה של שמונה ימים, ולבסוף הוגש התצהיר ב-12.11.20 - שמונה חודשים ושבוע לאחר המועד המקורי.
מפסק דינו של השופט יצחק עמית אומנם עולה, כי חלק מן הזמן נוצל לשיג ושיח בין המדינה לבין החברה, נציגיהן קיימו סיור בשטח וגובש מסמך עקרונות לגבי אבטחת האתר. עם זאת, קביעת המועד להגשת התצהיר הייתה אמורה להוביל את המדינה לפעול בלוח הזמנים שנקבע, ולא למשוך את המגעים על פני שמונה חודשים. המדינה גם הייתה יכולה להגיש תצהיר ביניים המפרט את הפעולות המבוצעות, אך לא עשתה זאת.
כאמור, בית המשפט למעשה חסר אונים כאשר המדינה אינה עומדת בלוחות הזמנים שהוא קוצב לה. הטלת הוצאות עליה תפגע בקופת הציבור, ולמעשה תהווה העברה מכיס אחד (הפרקליטות או הגורם המשיב) לכיס שני (הנהלת בתי המשפט). הטלת הוצאות אישיות איננה מעשית, משום שבלתי אפשרי להצביע על האחראי הישיר לחוסר העמידה בהנחיות בית המשפט: ייתכן שמדובר במספר פקידים בגוף המשיב, ייתכן שמדובר במספר פרקליטים וייתכן שמדובר בכולם יחדיו. גם היענות לעתירה בשל העדר מענה איננה אפשרית, שכן ייתכן שהיענות כזאת תפגע באינטרס הציבורי עליו אמורה להגן המדינה.
במקרים קיצוניים, המדינה גם מנצלת את חוסר האונים של בית המשפט כדי שלא לקיים פסקי דין במועדם. דוגמה בולטת לכך היא הרחבת שטח המחיה של האסירים, שאמורה הייתה להסתיים בדצמבר 2018 - וכעת אולי תושלם בסוף 2021. בהקשר זה רמז בחודש שעבר המשנה לנשיאה, חנן מלצר, כי אסירים יוכלו לדרוש שחרור מוקדם ואף לתבוע מן המדינה פיצויים אם תימשך הסחבת.
בעתירה הנוכחית הגישה המדינה בדצמבר שעבר, לאחר הדיון השני, מסמך המפרט את הצעדים שיינקטו לאבטחת האתר, כולל הצבת צוות שיטור ייעודי של 12 שוטרי מג"ב שתפקידו יהיה מתן מענה מהיר להתנכלויות ויצירת ערוץ תקשורת ישיר בין צה"ל לבין החברה. צה"ל גם הודיע שיגביר את המאמץ המודיעיני וישקול להאריך את הצו הסוגר את האתר בפני ישראלים, ואשר תוקפו כעת עד חודש יוני. החברה מסרה בתגובה, כי הפורעים מגיעים כעת לשטח לאחר שהשוטרים עוזבים אותו, וביקשה לחייב את צה"ל להציב באתר כוח קבוע.
עמית אומר כי העתירה הנוכחית מיצתה את עצמה ומדגיש: "התמונה העולה מהעתירה מדאיגה ומקוממת. מציאות שבה פורעי חוק זורעים הרס ברכוש פרטי ומסכלים בכוח הזרוע פרויקט בנייה שאינו לרוחם, היא מציאות שלא ניתן להשלים עמה, המחייבת נקיטת יד קשה". צה"ל מכיר בחובתו להגן על האתר, ובית המשפט לא יורה לו כיצד לפעול והיכן להציב כוחות. "הפתרון לבעיה שהציפה העותרת טמון, כך נראה, בהתנהלות נחושה ובלתי מתפשרת מצד גורמי הביטחון, תוך המשך הידברות עם נציגי העותרת", הוא אומר.
המדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 5,000 שקל. השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף הסכימו עם עמית. את החברה ייצגו עוה"ד מיכאל ספרד וחגי בנזימן, ואת המדינה - עוה"ד רן רוזנברג ויובל שפיצר.
