רשיונו של נהג יישלל לעשר שנים אם נענש פעמיים, ולא אם הורשע בבת אחת במספר תיקים וקיבל עונש אחד עליהם. כך קובע לראשונה (יום ג', 27.4.21) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון.
פקודת התעבורה קובעת, כי הרישיון יישלל לעשר שנים בשל עבירות חמורות, אם "בעשר השנים שקדמו למועד ביצוע אותה עבירה כבר הורשע לפחות פעמיים על אחת מהעבירות האמורות". מדובר בין היתר בנהיגה בשכרות או בהשפעת סמים, בגרימת מוות ברשלנות, בהפקרה לאחר פגיעה ("פגע וברח") ובנהיגה ללא רישיון. השאלה שעמדה להכרעה הייתה, מה הדין כאשר אותו נהג הורשע בבת אחת במספר עבירות והוטל עליו עונש אחד בגין כולן: האם מדובר בהרשעה אחת, או במספר הרשעות כמספר העבירות. או במילים אחרות: האם הכוונה למספר העבירות או למספר העונשים.
לדברי אלרון, "בעוד שבהצעת החוק המקורית הוצע לקבוע כי העונש האמור יחול לגבי מי ש'הורשע כבר בשתיים מן העבירות', הרי שנוסחו הנוכחי של הסעיף אינו מתייחס למספר
העבירות שביצע הנאשם בעבר, כי אם למספר הפעמים שבהן
הורשע בעבר. שינוי זה יש בו כדי ללמד כי המחוקק הסתייג מהטלת העונש הקבוע בסעיף באופן גורף על מי שניתן בעניינו פסק דין מרשיע אחד בגין מספר עבירות שבוצעו באירועים שונים". בנוסף לכך, יש לנקוט פרשנות מצמצמת כאשר מדובר בהטלת עונשי מינימום, ולכן אין לקבל את עמדת המדינה לפיה מדובר במספר התיקים.
אלרון מוסיף, כי לשון הסעיף מאפשרת את שתי הפרשנויות, שכן "הרשעה" משמעה לעיתים הכרעת דין ולעיתים - גזר דין. הפרשנות התכליתית של החוק מובילה לדעתו למסקנה, לפיה הכוונה לשני גזרי דין ולא לשתי הכרעות דין. מטרת החוק הייתה להילחם בתאונות הדרכים ולהרחיק מהכבישים עבריינים סדרתיים. "חומרה יתרה מעין זו אינה קיימת ביחס למי שניתנה בעניינו הכרעת דין מרשיעה אך טרם נגזר עונשו, ועל כן לא ניתן לקבוע כי קיימת בעניינו אותה 'מועדוּת' שבגינה נדרשת ענישה חמורה במיוחד כדי להרתיעו", מסביר אלרון.
לצד זאת מדגיש אלרון: "יודגש, כי אין באמור כדי לצמצם את סמכות בית המשפט להטיל על מי שהורשע בביצוע מספר עבירות תעבורה עונש הכולל שלילת רישיון ממושכת, לשם הרחקתו מהכביש ושמירה על ביטחונם של יתר משתמשי הדרך, אף אם הסעיף לא חל לגביו". השופט דוד מינץ הסכים עם אלרון, באומרו: "המבחן צריך להיות מהותי ולשים את הדגש על התייחסותו של הנאשם להליכים הפליליים שהתנהלו נגדו בבית המשפט, דבר הבא לידי ביטוי לא במספר ההרשעות שניתנו בעניינו, כי אם במספר הפעמים שהתייצב לתת את דינו בבית המשפט בו נגזר דינו".
השופט ניל הנדל סבור בדעת מיעוט, כי מדובר במספר התיקים ולא במספר העונשים, שכן זוהי תכלית החוק: "המחוקק בחר להטיל עונש פסילה מינימלי, לא לנוכח העבירה שבה הורשע הנאשם באותו מקרה, דוגמת נהיגה בזמן פסילה או גרימת מוות ברשלנות, אלא עקב עברו התעבורתי... הדגש מושם בכך שהנהג עבר את העבירה השלישית לאחר שהורשע פעמיים בעבירה חמורה בשני אירועים נפרדים. כך יש מיזוג בין ההגנה על הציבור ובין ענישה הולמת של הנאשם המסוים. זהו האיזון. אם כך, די כי נהג הורשע בשני כתבי אישום שונים בטרם עבר את העבירה השלישית. דרישת שתי ההרשעות טומנת בחובה את התפישה שהליכי בית המשפט הקודמים והכתמת הנאשם כנהג אינם מרתיעים ואינם משפיעים עליו כנדרש".
אלרון ומינץ דחו את ערעורה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מרדכי כדורי) שלא לשלול לעשר שנים את רשיונו של ג'ומעה עודה, אשר הורשע בנהיגה ללא רישיון - שנה וחצי בלבד לאחר שהורשע בשלוש עבירות זהות, אך במסגרת תיקים שאוחדו והוטל עליו עונש אחד. כדורי אומנם קבע שיש למנות את מספר העבירות ולא את מספר העונשים, אך מאחר שדחה את ערעורה של המדינה בנסיבות המקרה - לא התערב העליון בפסק דינו. אלרון ומינץ אימצו בנושא העקרוני את עמדתו של שופט בית המשפט לתעבורה בירושלים, נביל מהנא. את המדינה ייצגו עו"ד יאיר חמודות וניצן בלולו, ואת עודה - עוה"ד קרן אבלין-הרץ והישאם עומרי.
