שופט בית המשפט העליון, אלכס שטיין, יוצא (יום ה', 29.4.21) נגד הריבוי של העלאת טענות למחדלי חקירה מצד נאשמים, אשר מועלות לדבריו כ"טענת סל" בתקווה ליצור ספק סביר - גם כאשר אין להן כל בסיס. הדברים נאמרים חודש וחצי לאחר שהשופט יצחק עמית מתח ביקורת דומה על ריבוי השימוש בטענה ל"הגנה מן הצדק".
שטיין אומר: "טענות בדבר 'מחדלי חקירה' נהנות מפופולריות רבה לאחר שקנו אחיזה במשפטנו. התדירות שבה טענות אלה מועלות מעמידתן בשורה אחת עם 'חוסר תום לב' כטענת סל המושמעת בקול תרועה רמה כמעט בכל התדיינות אזרחית. בכך, כמובן, אין שום רע כל אימת שמדובר בטענה שיש לה אחיזה במציאות, להבדיל מטענה אשר נזרקת לחלל האוויר ללא תימוכין של ממש ומתוך תקווה ליצור באמצעותה 'ספק סביר', כפי שלדאבוני קרה במקרה הנוכחי.
"המערער מלין על אי-עריכת מסדר זיהוי, על שמומחה מז"פ לא בחן את זירת האירוע, ועל כך שהגופים הזרים, שלדברי המתלונן הוצאו מרגלו בבית החולים, לא צולמו. לכך אשיב כי חקירה פלילית איננה 'תוכנית כבקשתך' וכי לנאשם אין זכות קנויה באשר לאופן שבו המשטרה מכלכלת את צעדיה ומקצה את משאביה החקירתיים... מחדלי חקירה מהם זכאי הנאשם להיבנות הם בגדר רשימה מוגבלת ומצומצמת של
מחדלים חמורים, שעיקרם אי-נקיטת פעולה חקירתית מתבקשת באופן אשר מטיל ספק רציני בראיות שבאות להפליל את הנאשם".
הדברים נאמרו בהחלטתו של שטיין לדחות את ערעורו של מארון ברגות, אשר הורשע בחבלה חמורה בירי ובעבירות נשק ונדון ל-42 חודשי מאסר. שטיין אומר כי האירוע תועד במצלמות אבטחה, הוא צפה בסרטונים והללו אינם מותירים כל ספק - וזאת לצד עדותו האמינה של המתלונן וזיהוי נוסף של ברגות בידי עד ראייה. עונשו נוטה מאוד לקולא, תוך התחשבות מירבית ואף למעלה מכך בנסיבות חייו. השופטים עופר גרוסקופף ודוד מינץ הסכימו עם שטיין.
בחודש שעבר אמר עמית, בפסק הדין בו דחה את ערעורו של דניאל נחמני שרצח את הנערה נועה אייל: "המקרה דנן מדגים כי המוסד של הגנה מן הצדק חרג ממידותיו הראויות, ודומה כי הטענה מועלית מצוות עורכי דין מלומדה כמעט בכל הליך פלילי, בין אם מדובר בעבירה קלה ושכיחה ובין אם מדובר בעבירה קשה או בלתי שכיחה... לדידי, בחינת ה'צדק' במסגרת הגנה מן הצדק לא נעשית באספקלריה של הנאשם בלבד, אלא גם תוך התחשבות בצדק מנקודת מבטם של המנוחה, של בני משפחתה ושל האינטרס הציבורי".
בסיום פסק הדין שב עמית להיבטים עקרוניים של ההליך הפלילי, שלטעמו התעוות בשנים האחרונות: "הערעור דנן הוא אך דוגמה אחת מני רבות לתהליך שעובר המשפט הפלילי בשני העשורים האחרונים - משיח של ראיות לשיח של זכויות. בימים עברו, המשפט הפלילי התמקד בעבודה המייגעת והאפורה של בחינת כל ראיה לגופה, קבילותה, משקלה והצטברותה למכלול של ראיות, והכל על-מנת לממש את תכלית כל התכליות של המשפט - חקר האמת. אך בעשורים האחרונים דומה כי המקום של ה'יש הראייתי' הולך ונזנח לטובת טענות לפגמים כאלה ואחרים בחקירה ובהליכי התביעה, טענות לאי חוקיות של מעשה זה או אחר במהלך החיפוש-תפיסה-חקירה, טענות להגנה מן הצדק ועוד.
"טענות כאלה, מסיטות את ההליך הפלילי מדרך המלך ומהתכלית של חקר האמת, גורמות להליך הפלילי להסתרבל ולהתארך עוד יותר, ולמעשה מביאות להיפוך תפקידים: 'הנאשם קם מכיסאו והופך לקטיגור, והמאשימה אמורה מכאן ואילך להתגונן ולהוכיח כי פעלה כחוק'. מבלי לכפור בתרומת שיח הזכויות להליך הפלילי ולזכויות הנאשם, לטעמי, הגיעה העת כי ההליך הפלילי שהלך והסתרבל ישיל מעליו משקולות שנוספו לו בשנים האחרונות, ויחזור ויעמיד במרכז הבמה את החתירה לבירור האמת העובדתית". באותו מקרה הסכים גרוסקופף עם עמית, בעוד השופטת דפנה ברק-ארז הסתייגה מהדברים.
