האם המטביעה זוכתה מרצח; תישאר באשפוז

בית המשפט העליון זיכה מאשמת רצח (יום ד', 26.5.21) את האם שהטביעה למוות את תינוקה בן חמשת השבועות בג'קוזי בבית מלון באשדוד בשנת 2019. זאת, מאחר שהיא לא הייתה שפויה בעת ביצוע המעשה. האישה תישאר מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הורה על הפסקת ההליכים נגד האישה, לאחר שלא הייתה מחלוקת שלא הייתה אחראית למעשיה בזמן ההריגה ואינה כשירה לעמוד לדין. המחוזי דחה את בקשת ההגנה לזכותה מאשמת רצח ולהרשיע אותה בעבירה של המתת תינוק; העבירה הראשונה מובילה לאשפוז מירבי של 25 שנים, והשנייה - לחמש שנים. זיכוי אינו מאפשר לחדש את ההליכים אם הנאשם מחלים, בעוד הפסקת הליכים מאפשרת זאת; זיכוי מסיר את סטיגמת הפשע, לעומת הפסקת הליכים המותירה אותה. הפסיקה עד כה קבעה, כי נאשם שהיה בלתי שפוי בשעת המעשה - יזוכה; אם אינו כשיר לעמוד לדין - ההליכים נגדו יופסקו; אם היה בלתי שפוי ובלתי כשיר - ההליכים נגדו יופסקו, אלא אם מתקיימים תנאים חריגים שקבע בית המשפט העליון. במקרה הנוכחי, לא ניתן היה לזכותה משום שההגנה התנגדה לאישום ברצח ודרשה להאשים אותה בהמתת תינוק; הפסיקה מחייבת הסכמה של ההגנה לגבי טיב העבירה.

אפשר לשנות את הסעיף

השופט ניל הנדל אומר תחילה: "החוק מתווה שני מסלולי בחינה לסעיף האישום בו יופסקו ההליכים כנגד נאשם בלתי כשיר לעמוד לדין, אשר משקפים מעין מנגנון של ביקורת שיפוטית על אופן הפסקת ההליכים. אכן, אין לומר שבחירת התביעה מחייבת את בית המשפט, ואיננה נתונה לביקורת". אומנם "על-פי רוב, יופסקו ההליכים בסעיף האישום שבחרה המאשימה. דהיינו, בית המשפט בוחן האם ישנן ראיות לכאורה לעבירה שבכתב האישום, ובהינתן שמצא כאלו - אין הוא בוחן, בנוסף לכך, האם יש טעם להפסיק את ההליכים בעבירה שונה". אך "היקף הדיון הראוי בסעיף האישום החלופי צריך להיות נתון לשיקול דעתו של בית המשפט". עוד מעיר הנדל, כי לכאורה קיימת סתירה בין אישום ברצח - המחייב כוונה תחילה - לבין הסכמת המדינה לכך שהנאשם היה בלתי שפוי, דהיינו שלא יכול היה לפעול בכוונה. הפתרון הוא שבית המשפט ישנה את סעיף האישום לזה ההולם את הנסיבות העובדתיות, וזאת כאשר הדבר נלמד בצורה מובהקת וברורה מן הנסיבות. במקרה הנוכחי, קבע בית המשפט המחוזי מבחינה עובדתית, כי מתקיימים יסודות עבירת הרצח. כאמור, ההגנה ביקשה להרשיע את האם בהמתת תינוק - סעיף המדבר על אם ההורגת את בנה עד גיל שנה, בשל מצב נפשי מעורער הנובע מן הלידה או מהנקה. הנדל אומר כי כאן מתעוררת השאלה כיצד אדם יכול להיות גם במצב של "ערעור בשיקול הדעת" וגם חסר שפיות - דהיינו שאין לו שום שיקול דעת. הוא מגיע למסקנה, כי "לא ניתן להעניק פטור מאחריות פלילית מחמת אי-שפיות הדעת לנאשמת בהמתת תינוק. בהתאם - וכתמונת ראי - לא ניתן לסיים הליכים נגד נאשמת הפטורה מאחריות פלילית בסעיף האישום של המתת תינוק". לכן, צדק המחוזי כאשר דחה את הבקשה לזכות את האם מהמתת תינוק.

שילוב הראש, הלב והנפש

הנדל הגיע למסקנה שיש לזכות את האם ולא רק להפסיק את ההליכים נגדה, וזאת רק בנסיבות מקרה זה ובלי לסטות מההלכה הקיימת. הסניגור לא כפר בכך שהיא המיתה את התינוק, אלא חלק על סעיף האישום - רצח או המתת תינוק. בנסיבות המקרה, "נראה שיהיה צודק ונכון יותר להורות על זיכוי המערערת. לדעתי, לא יהיה זה נכון, במקרה מיוחד זה, על כל הרבדים השונים בו, להסתפק בהפסקת ההליכים". הנדל מסכם: "מלאכת ההכרעה בתיק זה הייתה מפותלת ומורכבת. כך, ביחס לשלושת השותפים. הראש, דהיינו, הניתוח המשפטי; הלב, ואף הנפש. זהו אחד מן המקרים בהם התוצאה המתחייבת מהכללים המשפטיים הקיימים, עשויה לעורר בנו אי-נוחות מסוימת. שכן, אם ניפרד לרגע מה מן הקטגוריות המשפטיות המחייבות, מן הסתירות הלשוניות, מן הקושי האנאליטי, אפילו מכוונתו המשוערת של המחוקק - ניוותר עם השאלה: מה בצע כי נטיל על אישה זו את עול הנשיאה של המילה 'רצח'? שהרי ברי כי מי שמביאה למות ולדה כאשר מצויה בהתקף פסיכוטי לא רצתה בכך; לא התכוונה לכך; לא חפצה בכך. ליתר דיוק, המחלה שוללת - מבחינה משפטית - רצון, כוונה וחפץ. "...פטור מאחריות פלילית מחמת אי-שפיות הדעת הוא מושג משפטי, אך בבסיסו ניצבת גם עמדה מוסרית: אין להאשים אדם אשר רוחות שווא שלטו במחשבותיו בעת ביצוע העבירה. להאשים, תרתי משמע - אין לקבוע את אשמתו; ואין לשאת נגדו אשמה בליבנו. נאשם אשר חוסה תחת סייג אי-שפיות הדעת, דינו זיכוי מלא, ולא סיווג כ'לאו בר עונשין' כפי שהיה נהוג טרם לכן. זאת, כמתחייב מבחינה משפטית, מוסרית ומעשית. המשמעות היא סמלית - נאשם בלתי שפוי אינו צריך לשאת בכתם האשם. "ומה בענייננו? המערערת הוכרזה כבר בראשית ההליך כמי שסבלה מאי-שפיות הדעת במהלך ביצוע העבירה. ההגנה טענה, המדינה הסכימה, ובית המשפט הכריז: הנאשמת איננה אחראית למעשיה. משכך, היא אינה אשמה. היסוד במסקנה זו אוניברסאלי. כשם שלא ניתן להרשיע אדם שלא ביצע את המעשה, כך לא ניתן להרשיע אדם שנעדר המחשבה הפלילית הדרושה. הוא הדין לגבי הבריא והחולה; לגבי מי שנעדר מחשבה פלילית לגבי המקרה הקונקרטי, ולגבי מי שכלל אינו מסוגל לגבש כוונה זו, בשל מצבו". השופט עופר גרוסקופף הסכים עם הנדל. השופט דוד מינץ סבר בדעת מיעוט, כי יש לזכות את האם מעבירה של המתת תינוק (ובכך לקצר את האשפוז). את האם ייצגו עוה"ד רועי בראונר ופנינה כהן-שנדר, ואת המדינה - עו"ד אריה פטר.