חברות וי.אס מרקטינג ועתיד מותגים ישלמו מאות אלפי שקלים לבעלי הזכויות ביצירה של
סלבדור דאלי, הן בשל הפרת הסכם פשרה ביניהן והן כקנס על בזיון בית המשפט. כך קובע (יום א', 11.7.21) שופט בית המשפט העליון,
דוד מינץ, בסיומו של סכסוך שתחילתו בשנת 2008.
במוקד המחלוקת עומדת היצירה "El Triomf I el Rodolu de la Gala I en Dali" ובה למעלה מ-40 איורים קטנים שצייר דאלי ולצידם כיתוב בחרוזים שכתב חברו, המשורר פאגאס דה-קלמנט. וי.אס טענה שרכשה כדין את זכות השימוש ביצירה, בעוד Fundacio Gala-Salvador Dali וחברת Demart Pro Arte כפרו בטענה זו. באוגוסט 2011 הגיעו הצדדים, כולל עתיד מותגים, לפשרה שקבעה בפירוט את השימוש שרשאיות שתי החברות הישראליות לעשות ביצירה. אלא ששלושה חודשים בלבד לאחר מכן טענו החברות הזרות, כי הישראליות מפרות את ההסכם והגישו לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה על-פי פקודת בזיון בית המשפט.
בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את טענת החברות הזרות ובית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורן של החברות הישראליות. בשנת 2013 הגישו החברות הזרות תביעה נוספת ובקשה נוספת לבזיון בית המשפט, בטענה שההפרות התחדשו ואף החמירו. בשנת 2016 קיבל המחוזי חלקית את התביעה וחייב את החברות הישראליות בתשלום פיצוי בסך 250,000 שקל והוצאות בסך 200,000 שקל. בהמשך קנס בית המשפט את וי.אס ועתיד ב-182,000 שקל על בזיון בית המשפט וחייב אותן בהוצאות בסך 25,000 שקל, כל שבסך-הכל חויבו לשלם 657,000 שקל.
בית המשפט ניתח את ההפרות מינץ דחה את הערעורים ההדדיים של ארבע החברות, למעט פרט אחד בערעורן של החברות הישראליות, והותיר על-כנו את הסכום בו חויבו הללו. הוא דחה את טענתן המרכזית של וי.אס ועתיד, לפיהן לא מדובר בהפרות בשל תחולת הדוקטרינות של "מעשה בית דין", "מיצוי עילה", "השתק", "השתק פלוגתא" ו"מניעוּת". מינץ מנתח טענות אלו אחת לאחת ומסיק שאינן חלות במקרה זה, לצד הערתו לפיה באופן עקרוני ייתכן שטענות אלו יחולו גם כאשר לא מדובר בשני הליכים זהים (כבענייננו, כאשר היו תביעה אזרחית ולצידה בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט).
"דין רוב רובן של טענות המשיבות, כי בית המשפט המחוזי חרג או סטה בפסק הדין שניתן בתביעה מההכרעות שניתנו בבקשת הביזיון הראשונה, להידחות", ממשיך מינץ. "אדרבה, ניכר כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו להכרעות שניתנו בקשר לפרשנות הסכם הפשרה ובהתאם לכך ניתח את ההפרות הנטענות החדשות. במקום שבו התעורר ספק אם מדובר בפרשנות סבירה
בתום לב של הסכם הפשרה, או כאשר מדובר היה בסוגיה שהוכרעה במסגרת ההליך בבקשת הביזיון הראשונה באופן המשתמע לשני פנים, לא חויבו המשיבות בגין ההפרה".
מינץ בוחן בצורה מפורטת את הטענות בנוגע להפרה ודוחה כמעט את כל טענותיהן של החברות הישראליות, למעט אחת. השופט המחוזי
אהרון מקובר קבע ממצאים עובדתיים ואין עילה להתערבות של ערכאת הערעור, מוסיף מינץ. הוא צדק גם כאשר קבע, כי וי.אס ועתיד הפרו את הוראות הסכם הפשרה בכך שלא הביאו אותו לידיעת לקוחותיהן, ולכן הן חייבות בתשלום פיצוי גם על ההפרות שביצעו הללו.
לצד זאת פוסק מינץ, כי אין מקום לבטל את הסכם הפשרה כפי שביקשו החברות הזרות. לא מדובר במקרה המצדיק צעד קיצוני שכזה, לא הוכח שההפרות נועדו לסחוט את החברות הזרות, חלק מהן היו בתום לב, הוא היה מורכב ועורר שאלות פרשניות, וגם הנטל שהוטל על החברות הזרות לעקוב אחרי יישומו אינו מהווה הצדקה לכך.
השימוש בפקודת בזיון בית המשפט לאכיפת הסכם הוא אכן יוצא דופן, ממשיך מינץ, אך לא היה פגם בהחלטתו של מקובר להפעילו הפעם. בית המשפט העליון התריע כבר ב-2012 שהפרת ההסכם תוביל להטלת קנס בסך 500 שקל ליום, ומקובר הפעיל את הקנס רק לגבי ההפרות שלא ניתן לומר שהן נובעות ממחלוקת על פרשנות ההסכם. לבסוף דחה מינץ את הערעורים ההדדיים על גובה הפיצוי בו חויבו החברות הישראליות בגין הפרת ההסכם.
רושם בלתי חיובי משני הצדדים מינץ מדגיש, כי "הרושם המתקבל מההתנהלות החוזית של שני הצדדים אינו רושם חיובי. מצד אחד המשיבות הפרו את הסכם הפשרה בלא מעט פעמים, לעתים תוך אדישות למחויבויות שנטלו על עצמן בהסכם. מצד שני, המערערות תרו אחר כל סטייה קלה שבקלות שהמשיבות סטו מסעיפי ההסכם, על-אף שלא מעט מההפרות נעשו על ידן בתום לב... מספר ההליכים שהתקיימו בין הצדדים יוכיח אף הוא כמאה עדים שאין הם מוכנים לוותר זה לזה - קלה כבחמורה".
הוא מוסיף: "לא תמיד עמידה על קוצו של יוד היא הדרך המקובלת לקיים חוזה בתום לב. לעתים דווקא וויתור מזערי ונקיטת גמישות בקיום החוזה כאשר לא נגרם לצד המופר כל נזק, הם הדרך המקובלת והמצופה. לעתים עמידה עיקשת על כל תג ותג של החוזה מבלי שהחריגה מהמוסכם הסבה נזק לאיש, היא זו החורגת מהשורה. אכן בחוזים ארוכי טווח כבענייננו, ישנה חשיבות לעמידה מוקפדת יותר בקיום החוזה ככתבו וכלשונו ויש להתנהג ביתר תום לב בקיום החוזה. אלא שגם בחוזים כאלו נדרשת שקילה מדודה ונכונה בנקיטת התרופות המגיעות לצד לחוזה" - ומקובר עמד בכך.
המשנה לנשיאה בדימוס,
חנן מלצר, מוסיף: "התנהלות של מי מהם מכאן ואילך בניגוד לקביעות פסק דין זה (ביחס להסכם הפשרה, שקיבל בעבר גם הוא תוקף של פסק דין) - עלולה להקים להם עילות חדשות לביטול הסכם הפשרה, או לפתיחה של הליכי ביזיון נוספים. במצבים אלה, ככל שיתרחשו - זכויות וטענות הצדדים תהיינה שמורות להם, כפוף לקביעות פסק דין זה, ואולם רצוי מאוד שמעתה הם יפעלו לקיום הסכם הפשרה לא רק ככתבו וכלשונו, כפי שבואר כאן, אלא גם
כרוחו".
השופטת
יעל וילנר הסכימה עם מינץ. את החברות הזרות ייצגו עוה"ד דוד זילר,
ניל וילקוף,
סער פאוקר וליאור כהן, ואת החברות הישראליות - עוה"ד
רונן שחר, שרה פרזנטי ואסף גינצבורג.
