יאיר ביטון זוכה מכל האישומים נגדו

שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, טלי חיימוביץ, זיכתה (יום ג', 10.8.21) את הקבלן יאיר ביטון. לטענת המדינה, החברה הבורסאית ב.יאיר שבבעלותו של ביטון סייעה לארגון הפשיעה של יצחק אברג'יל להלבין כספים. ביטון מואשם במקביל בשיבוש הליכים בפרשת רונאל פישר, בה טרם הסתיימה פרשת התביעה. הנאשמים היו: ביטון, ניסים פינס, שמעון בלולו, חניתה פינס, נפתלי פרץ והחברות גן רווה, ב.יאיר וא.א.נ חשמל. ביטון הואשם בהלבנת הון, קבלת דבר במרמה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות מס. ביטון הואשם בהלבנת הון, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד, קשירת קשר לביצוע פשע ועבירות מנהלים בתאגיד וגם החזקת נשק שלא כדין. על-פי כתב האישום, במהלך השנים התפתחה מערכת יחסים בין אברג'יל לביטון, במסגרתה נקשר הקשר הנטען. בשנת 2007, טענה המדינה, קשרו אברג'יל וביטון קשר, יחד עם ניסים פינס ובלולו, להעברת כספים לאברג'יל ולגורמים מטעמו בדרכי מרמה באמצעות ב.יאיר. לטענת המדינה, אברג'יל וביטון ביקשו לממש את הקשר באמצעות כריתת חוזים לבניית דירות באילת, והעברת חלק מהכספים שיועדו לבנייה אל אברג'יל ולמי מטעמו. לצורך כך הקים אברג'יל, באמצעות ניסים פינס שהוא פושט רגל, ובלולו, שאינו קבלן בניין, את חברת גן רווה, אשר הציגה עצמה במרמה כחברת בנייה בעלת סיווג קבלני המאפשר לה לבנות מבנים בהיקף כולל של 7 מיליון שקל. בהמשך דאג ביטון שחברת ב.יאיר, באמצעות חברת-בת, תחתום בשנים 2008-2007 מול גן רווה על שני חוזים קבלניים לבניית 86 יחידות דיור באילת בשני פרויקטים שונים, בתמורה לתשלום כולל של 41.6 מיליון שקל. גן רווה התחילה לבנות את הדירות בפרויקטים ברמת בנייה נמוכה, תוך ליקויי בנייה ותוך יצירת מנגנון של שימוש בחשבוניות פיקטיביות לשם התחמקות מתשלום מס. למרות שגן רווה לא עמדה בחוזים, לא השלימה את בניית הדירות ולא שילמה לחלק מהספקים את המגיע להם, דאג ביטון שחברת ב.יאיר תעביר לגן רווה סכום כולל של 52 מיליון שקל, לצורך מימוש הקשר. בהמשך, משכו ניסים פינס ובלולו 7 מיליון שקל מתוך הכספים שהעבירה ב.יאיר לגן רווה, והעבירו אותם לאברג'יל ולמקורביו. בנוסף, נטען בכתב האישום, בשנת 2009 משכו אברג'יל, ניסים פינס ובלולו 6 מיליון שקל מכספי גן רווה, תוך רישום כוזב במסמכי גן רווה, וזאת לצורך השקעה בקזינו ברומניה, שהיה בבעלות אברג'יל ובלולו. במטרה להסוות את הקשר, נאמר בכתב האישום, כמו גם את העובדה שגן רווה לא הייתה חברה המתאימה לבצע את הפרויקטים כראוי, דאג ביטון שחברת ב.יאיר, ישירות או באמצעות חברות-בנות שלה, תכסה את חובות גן רווה לספקים שונים ולרוכשי הדירות, וזאת בניגוד לאינטרסים של החברה והסתרת הדבר מהדירקטוריון שלה. ב.יאיר גם נאלצה לתקן ליקויי בנייה, פיצתה דיירים וכיסתה את ההפסדים שנוצרו בפעילותם של אברג'יל ואנשיו, ובסך-הכל - 20 מיליון שקל. ב.יאיר שילמה גם 10 מיליון שקל לקבלני משנה בשני הפרויקטים באילת, ובסך-הכל הם עלו לה 65 מיליון שקל (לא כולל הקרקע).

לא הוכח חוב של ביטון לאברג'יל

חיימוביץ אומרת: "הקשר הפלילי בין יאיר ביטון לאחרים, לא הוכח. טעם מרכזי למסקנתי (גם אם לא יחיד), היה הימנעות המאשימה מהגשת חוות דעת מומחים. סברתי כי נדרש מומחה מתחום הבנייה, על-מנת להוכיח כי תשלומי היתר עליהם הורה יאיר ביטון לטובת גן רווה, הם כה בלתי סבירים, עד שישמשו כשלעצמם ראיה נסיבתית למרמה הנטענת. זאת מן הטעם שתחום מיזמי הבנייה הוא תחום מקצועי מורכב, והוכח בפניי כי פריצת תקציבי בנייה היא דבר שבשגרה. לכן, לא די בהוכחה כי תשלומי ב.יאיר לגן רווה חרגו מהמחיר החוזי. נדרש היה להוסיף ולהוכיח, כי התשלומים לא היו סבירים בנסיבות הבנייה בהן עסקינן, דהיינו, תמחור המיזם, מיקומו בעיר אילת, עליות מחירים בלתי צפויות וכו'. נדרש גם מומחה מתחום החשבונאות להוכחת עניינים חשבונאיים שונים שנדרשו לצורך הכרעה". עוד מציינת חיימוביץ, כי המדינה גם לא הוכיחה שביטון היה חייב כספים לאברג'יל (בשל חוב קודם לעבריין גבי בן-הרוש, איש ארגונו של אברג'יל, אשר הועבר לזכותו של אברג'יל). "המאשימה טרחה רבות להוכיח את מערכת היחסים בין ביטון לבן הרוש, במהלכה שילם יאיר ביטון לבן-הרוש עשרות מיליוני שקלים ואף התבטא כי הוא חש נסחט על ידו. בסופו של יום לא הוצגה ולו ראשית ראיה, להוכחת הקשר בין חובו הנטען של ביטון לבן-הרוש, לבין חובו הנטען של ביטון לאברג'יל... אכן, המאשימה אינה חייבת להוכיח מניע, אולם היא כן חייבת להוכיח עובדות להן טענה בכתב האישום. אם אין בידיה ראיות להוכיח עובדה זו או אחרת, עליה להימנע מאזכורה מלכתחילה... לא הוכח כל קשר בין עסקיו של יאיר ביטון עם גבי בן-הרוש, לבין חובו שלו לאברג'יל, שאף הוא לא הוכח". לדברי חיימוביץ, אברג'יל - אשר שלט בפועל בחברת גן רווה וקיבל ממנה מיליוני שקלים - רצה להיכנס לענף הבנייה ולהרוויח בו, ולעניין את ביטון וב.יאיר בעסקות משותפות. לעומת זאת, לא הוכח שהיו קשרים ביניהם ובמיוחד לא שביטון היה חייב כספים לאברג'יל כפי שטענה המדינה. אברג'יל הרוויח מהעסקה בין גן רווה לבין ב.יאיר. ביטון ידע על הקשר בין אברג'יל לגן רווה ורצה להיטיב עימו, אך לא הוכח שהוא ביצע פעולות חריגות. האזנות הסתר שהציגה המדינה "מלמדות על מערכת יחסים שבה אברג'יל 'מחזר' אחרי ביטון, וביטון בלתי מושג. אילו היה מדובר בחוב שחייב ביטון לעבריין, הדברים היו נשמעים אחרת".

"התערער יסוד מרכזי בהוכחה הקשר הפלילי"

חיימוביץ מוסיפה: "ביטון ידע על הקשר של אברג'יל לגן רווה וגם רצה להיטיב עם אברג'יל. שוכנעתי גם שביטון נהג בגן רווה באורך רוח במהלך הבנייה. אלא שבסופו של יום, לא הורם הנטל הנדרש להוכיח כי פעולותיו של ביטון חרגו מהסביר בענף הבנייה, ומכאן שנעשו בניגוד לאינטרס של ב.יאיר. סוגיה זו של חוסר סבירות והעדר היגיון עסקי בהתנהגותו של ביטון, בטיפול בענייני גן רווה, אמורה הייתה להוות נדבך ראייתי משמעותי להוכחת הקשר פלילי וחלקו בו. בהעדרה, התערער יסוד מרכזי בהוכחת חלקו של ביטון בקשר הפלילי ובקשר כולו". לדבריה, ביטון לא הורה לאנשיו להתקשר עם גן רווה בהסכמים נשוא האישום; את ההחלטה על כך קיבל אחיו, יורם ביטון, בלא כל מעורבות שלו. כמו-כן, לא הוכח שההסכמים היו למראית עין, ולא הייתה משמעות להעדר סיווג קבלני של גן רווה משום שחברת ב.יאיר עצמה הייתה הקבלן הראשי בפרויקט. ביטון היה מודע למעמדו של אברג'יל בגן רווה ולכך שאנשיו שולטים בה, אבל לא היה בכך כדי לגרום לפגיעה בחברת ב.יאיר ובעלי מניותיה. המדינה לא הוכיחה את התזה לפיה ביטון קָשר קֶשר להעביר כספים מחברת ב.יאיר לגן רווה. אם היה קשר שכזה, אכן היה בכך כדי לפגוע בחברת ב.יאיר. אבל מאחר שכאמור הקשר לא התקיים, לא הייתה כל פגיעה בחברה ולכן ביטון לא היה חייב לדווח לדירקטוריון על ההתקשרות עם גן רווה - קובעת חיימוביץ. ביטון היה מעורב בצורה יוצאת דופן בפרויקט ובתשלומים לגן רווה, אבל היה צורך להוכיח שתשלומים אלו היו בלתי סבירים - וכאמור, המדינה לא עשתה זאת.

ההגנה יצרה ספק סביר שלא הופרך

"יאיר ביטון היה מעורב באישורי התשלום לגן רווה החל מהיום הראשון של המיזם ולאורך כל הדרך. הוא אישר לשלם סכומים גבוהים יותר מדוח השמאי, בניגוד לעמדת ההנהלה הבכירה, ניר יחזקאלי, אייל הנדלר וכמובן יורם ביטון, אשר התנגדו לרוחב הלב שגילה יאיר ביטון כלפי גן רווה. אין מדובר בהתנהגות מקובלת של יאיר ביטון", אומרת חיימוביץ. "אלא שבכך לא סגי, שכן השאלה שיש לשאול היא, האם התשלומים שאישר ביטון לגן רווה היו בלתי סבירים וחרגו מכל היגיון עסקי? רק תשובה חיובית תוביל למסקנה כי ביטון הזיק לב.יאיר". כאמור, חיימוביץ אומרת שלא ניתן לקבוע זאת בלא חוות דעת מומחה - אותה לא הציגה המדינה. לא די בעובדות מחשידות, לא די בחריגה מהמחירים הקבלניים, לא די בכניסתו של ביטון למעורבות במיזם, ולא די בקשיים התזרימיים בהם הייתה ב.יאיר נתונה באותה עת - אומרת חיימוביץ. ההגנה הסבירה את כל אלו בכך שבלא תשלומים אלו - ההפסד של ב.יאיר היה גדול בהרבה. נדרשת הוכחה מעבר לספק סביר, המתעורר לנוכח התרחיש החילופי אותו הוכיחה ההגנה. "גם אם הראיות מבססות חשד נגד יאיר ביטון, אין די בכך כדי לקבוע ממצא בהליך פלילי. נדרשת הוכחה מעבר לספק סביר. ספק כזה מתעורר נוכח התרחיש החליפי אותו הציעה ההגנה ואף הוכיחה. האם ההסברים הללו סבירים? האם הם מצדיקים הפרש בין המחיר המוסכם לבין המחיר ששולם? זו שאלה שהתשובה לה דורשת מומחיות". חיימוביץ הרשיעה את הנאשמים האחרים רק בחלק מן האישומים שיוחסו להם. נסים פינס הורשע ברישום כוזב במסמכי תאגיד, בעבירות מס ובעבירות פשיטת רגל, וזוכה מהלבנת הון, מרמה וקשירת קשר לביצוע פשע. שמעון בלולו הורשע בחלק מעבירות הלבנת ההון והמס שיוחסו לו. חברת ב.יאיר זוכתה בשלב קודם של המשפט, ובהמלצתה של חיימוביץ חזרה בה המדינה מהאישום שייחס לביטון החזקת נשק שלא כדין. את ביטון ייצגו עוה"ד איתן פלג ואסף גולן; את בלולו ייצגו עוה"ד ערן ערבה ותמיר סננס; ואת פינס - עו"ד עדי ברקאי.