בית המשפט העליון דחה עתירה שהוגשה נגד ההסדר שעל פיו תוקם ישיבה במאחז אביתר ושתתקיים במקום נוכחות ישראלית רציפה עד לבירור סטטוס הקרקעות ועד להכרזה עליהן כאדמות מדינה ככל שהמהלך יתאפשר.
12 העותרים טענו כי הם בעלי הזכויות במקרקעין שעליהם הוקם המאחז ובאדמות הסמוכות לו, ושעל כן מדובר ב"הסכם בלתי חוקי בעליל", אשר נחתם בחוסר סמכות ופוגע באופן אנוש בשלטון החוק. לטענתם, משמעותו העיקרית של המתווה היא כבילת ידם של המשיבים מלאכוף את החוק, והשעיית יישומו של הדין החל באזור.
המדינה טענה מנגד כי מדובר בעתירה מוקדמת וכי טענת העותרים שתוצאות הסקר ידועות מראש וצפויות לקבוע כי מרבית אדמות המאחז הן אדמות מדינה היא טענה ספקולטיבית נעדרת בסיס משפטי או עובדתי.
שופט בית המשפט העליון דוד מינץ קבע כי העתירה נסמכת בעיקרה על טענת העותרים לזכויות במקרקעין. לדבריו, כל עוד לא הסתיים הסקר עליו הורה המתווה, במסגרתו תיבדקנה טענות העותרים לזכויות במקום, טענות העותרים נסמכות על מסד ספקולטיבי ומשוער. עוד הוסיף כי אין כל בסיס לטענה, שלא לומר ההשערה, כי תוצאות הסקר ידועות מראש. בייחוד לנוכח המתווה המפורסם שלפיו כל מבנה שיימצא כי נבנה על אדמות פרטיות - יפונה.
השופטים יעל וילנר ויצחק עמית הצטרפו לדעתו של השופט מינץ. השופט עמית העיר בשולי פסק הדין כי ללא קשר לתוצאות הסקר שעתיד להיערך על-פי המתווה, טוב יעשו הגורמים המוסמכים אם יבחנו כיצד התאפשרה פלישה בלתי חוקית בהיקף המוני שכלל הקמתם של 50 תשתיות מבנים שאוכלסו על-ידי מאות אנשים, וכל זאת, תחת עינם של גורמי הביטחון. לדבריו, בדיקה זו נדרשת בייחוד לנוכח תשובת המדינה שלפיה הקמת המאחז הבלתי חוקי לוותה בערעור היציבות הביטחונית במרחב בתקופה ביטחונית מורכבת ששררה במדינה במהלך מבצע "שומר החומות", מה שהצריך מן הסתם הקצאה של משאבי ביטחון רבים.
